בס"ד                                                     ערש"ק                                                    ה' באייר  תשע"ה

                                   ליקוטי - אור - בפרשה - אחרי מות-קדושים

" דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקכֶם   "(יט, ב)

הנה דרשו חז"ל(ויק"ר כד, ד) אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לישראל, בניי! כשם שאני פרוש כך

תהיו פרושים, כשם שאני קדוש(=מובדל) כך תהיו קדושים. ויש להבין איך נשיג קדושה זאת. אלא שעוד

אמרו חז"ל(שם, ו): למה סמך הכתוב פרשת העריות לפרשת קדושים?  אלא ללמדך, שכל מקום שאתה

מוצא בו גדר ערווה אתה מוצא קדושה. וממשיך המדרש ומביא דוגמה לגדר של קדושה מאלישע, שהיה

צריך להתארח אצל שונמית אשת עובדיה הנביא, ואף על פי כן לא הביט בה מימיו וכו', ע"ש. נמצא מכאן,

שהתורה אינה תלתה את השגת הקדושה בדברים שאומנם גם בהם צריך לעשות גדר בשביל להתקדש,

כגון: תאוות אכילה(איסור אכילה גסה, מאכלות אסורים וכו'), תאוות ממון(איסור הרדיפה אחר הזהב

והכסף עד כדי שעושם כאלילים אחרים בבחינת: אוהב כסף לא ישבע כסף וכו') אלא דייקא בגדר ערווה,

היינו בבחינת הסייגים שיש לגדור בתאוות הניאוף.

ואפשר שהטעם הוא כי בתאוות הניאוף כלולים כל התאוות כי היא מקור לכל תאוות הגוף כמו שכתבנו

למעלה. ודע, שממנה גם צומחות המידות הרעות כפי שניתן לראות בחוש שמי שלא גודר עצמו בתאווה

זו מידותיו מקולקלות, רחמנא ליצלן. היינו שאם אדם לא עושה לעצמו סייג בקדושה ובפרט בתאווה זו,

אפשר שיבוא חס ושלום לידי מכשול וממילא יבוא להימשך לשאר תאוות הגוף ומידות רעות חלילה וחס.

לכן דע, שחייב לעשות גדר ראוי בשביל לא לאבד את הקדושה ששורה עליו עצם היותו חלק מכל עדת

בני ישראל, כי אם לא, הוא בבחינת פורץ גדר ונמשכת אליו טומאה שתאטום את לבו ותקשה עליו להשיג

את הקדושה שהיא תנאי ראשוני לדבקות בה' יתברך, וזה שכתוב(ויקרא יח, ל): "ושמרתם את משמרתי" –

'משמרתי' היינו משמרת ה', רצה לומר על מה שצוונו ה' יתברך בתורתו הקדושה לאסור לנו כנ"ל, ואילו

התוספת של 'ושמרתם' היינו תוספת שמירה על משמרת ה' על ידי סייג, בשביל לא לבוא לידי איסור

דאורייתא, חלילה. לפיכך, יימנע המכשול ותישמר הקדושה. ולא זאת אף זו, היינו שצריך לקדש עצמו

אפילו בדברים שהתורה לא אסרה עליהם, כגון: אישה בימי טהרתה וכיוצא בזה, בבחינת(יבמות כ(: קדש

עצמך במותר לך, כי רק על ידי שמקדש את עצמו במותר לו, על ידי זה הופך את ההרגל להיות הטבע

בעת שאסור לו.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל(תורת כוהנים): מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה,

ויש לדקדק בכוונתם באומרם 'גופי' אלא אפשר אולי לומר שגופי הוא גם מלשון מגוף היינו הקדושה כנ"ל

היא היא הפתח המאפשר לנו להיכנס לשאר שערי התורה והמצוות, וכולם תלויין בה היינו בקדושה, שכן

ללא הקדושה יהיה קשה לקיים אפילו רק את עשרת הדברות שהם עיקר העיקרים שהרי בהם כלולה כל

התורה. וזה שדרשו חז"ל(ויק"ר כד, ה): מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה(בפרשתנו): 'אנכי ה' אלהיך',

וכתיב כאן: 'אני ה' אלהיכם', 'לא יהיה לך', וכתיב כאן: 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם', 'לא תשא', וכתיב

כאן: ולא תשבעו בשמי, 'זכור את יום השבת', וכתיב כאן: 'את שבתתי תשמורו', 'כבד את אביך ואת

אמך', וכתיב כאן: 'איש אמו ואביו תיראו', וכו', ע"ש. ואם יהיה לך קשה איך אפשר לומר שהקדושה כנ"ל

היא הפתח ואף התנאי הראשוני לקיום עשרת הדברות ובכללם כל התורה שהרי טרם ניתנה לנו התורה,

ואיך קדם ציווי הקדושה לקבלת התורה. והנה, הראיה לזה היא שטרם מתן תורה בהר סיני ציווה הקדוש

ברוך הוא את משה רבינו ע"ה שיאמר לעם שיקדשו עצמם ג' ימים לפני קבלת התורה, כמו שכתוב(שמות

יט, י): "לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם", ופירש רש"י: וזימנתם שיכינו עצמם היום ומחר, היינו שיפרשו מהאישה

ג' ימים על מנת שיהיו קדושים וטהורים כי אין התורה תשכון אלא באדם המקדש עצמו כראוי.

ועוד אפשר אולי שנאמר דייקא 'גופי' שזה מלשון גוף רמז לגוף האדם העשוי מחומר. היינו שיהיה קשה

מאוד לגוף שנמשך ונשקע בתאוות העולם הזה לשמור את המצוות ואפילו רק את עשרת הדברות שהם

בבחינת גוף התורה היינו פתח לשאר המצוות, ובעיקר בתאוות הניאוף כנ"ל. כי כל עוד הגוף החומרי לא

מתקדש כראוי, היינו פורש מהתאוות והמידות הרעות כנ"ל, לא יתאפשר לאדם לעלות במעלות הקדושה,

שהרי כך ברא הקדוש ברוך הוא את העולם - זה לעומת זה, היינו הקדושה כנגד הטומאה, האור כנגד

החושך, וכן ידוע שהנשמה היא כנגד הגוף כי הנשמה היא משהו רוחני אשר מזונה הוא לימוד התורה

וקיום המצוות, ואילו הגוף החומרי אשר ניזון מדברים גשמיים. לפיכך, עיקר קיום המצוות תלוי בקדושה,

ובפרט שיקדש עצמו בדבר שמותר לו, כנ"ל.

ומעתה, יש לנו להבין איך להתקדש במותר לך. ואיתא בספר ראשית חכמה(שער הקדושה, פ"ג): שהקדושה

צריכה להיות בג' דברים: במחשבה, בדיבור ובמעשה וכו',ע"ש. אבל צריך לדעת שאין הכוונה שהאדם

יפרוש מהחיים הרגילים והתנזר למרות שקיימת אפשרות כזאת אבל היא לא על פי רוב בני האדם. אלא

הדרך היא שצריך לקדש עצמו על דרך האמצע השלם. ונסביר את העניין בסייעתא דשמיא על פי מה

שאמר רבנו הקדוש(אבות ב): "רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר(שיברור) לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת

לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם". ואפשר אולי לומר כמו שהתפארת היא מידת האמצע והיא מסמלת את

השלמות,  כך האדם צריך לבחור לו את הדרך לקדש את החומר בג' דברים הנ"ל. היינו גם שהוא צריך

לעשות דברים חומריים יעשה אותם על פי דעת תורה ולשם שמים, למשל: כאשר הוא אוכל יעשה זאת

בקדושה ובטהרה, ויכוון שזה האוכל ייתן לו כוח לעבודת השם, כאשר הוא הולך לעבוד לפרנסתו ינהל

משא ומתן באמונה ויכוון שבזה הממון יעשה צדקות ומעשרות, כאשר הוא מקיים מצוות עונהּ יקדש את

מעשיו ומחשבתו(כמבואר באריכות בפרשת תזריע) ויכוון בזה לשם מצוות פרייה ורבייה, ובעיקר יקדש

ויגדור עצמו בדבר ערווה כי זה פתח לשאר קיום המצוות כנ"ל ותנאי ראשוני כדי שתשרה עליו הקדושה.

ולפיכך, יזכה להיות נוח לה' ונוח לבריות, ובכך יהיה בבחינת(ישעיה מט): "ישראל אשר בך אתפאר".

והקל בלבנו לומר, איך נגיע למעלות הקדושה? שהרי נאמר בתלמוד(ע"ז כ): תורה מביאה לידי זהירות וכו'

ויראת חטא מביאה לקדושה. ולכאורה נראה שהדרך ארוכה וכמעט ואין סיכוי או שהקדושה שייכת אך

ורק אצל הצדיקים. אך האמת היא שלא כך הדבר! כי בכל אחד מבני ישראל יש את הכוח הטמון בנפשו,

ברוחו ובנשמתו לקדש עצמו בג' דברים הנ"ל כי הוא חלק מה' יתברך - חלק אלוקַ ממעל, כמו שאומרים

בברכות השחר: 'אלוקיי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתהּ' וכו', היינו ישתבח שמו לעד מלכנו

שטמן בנשמתנו את הכוחות לעלות ולהתעלות במעלות הקדושה. העולה מכאן, שהקדושה שייכת לכל

בני ישראל וכל קיומם בזה ובבא תלוי בהּ היינו בשמירת הקדושה כמבואר לעיל, שהרי רק על ידה אפשר

שיצמחו מידות טובות שיאפשרו לנו להדמות לקוננו במידותיו ודרכיו.  

וזה שנאמר: 'דבר אל כל עדת בני ישראל' היינו שרק לבני ישראל שייך בהם דעת דקדושה, היינו לעשות

גדר וסייג, ובעיקר במקום ערווה כנ"ל כי עדת אותיות 'דעת', בבחינת(בראשית ד, א): "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה

אִשְׁתּוֹ", כי דעת דקדושה הוא הפתח והתנאי לקדש את הגוף במחשבה בדיבור ובמעשה כנ"ל. 'קדושים

תהיו כי קדוש אני' היינו רק על ידי זאת תשרה עליו הקדושה. ואל יעלה בדעתו שאין הוא יכול להתקדש

כראוי אלא תמיד יזכור שהוא חלק אלוקַ ממעל שטמון בו קדושת שמו יתברך. לכן, כל אחד מבני ישראל

חייב לשאוף בכול כוחו לקדש את גופו ונשמתו בכל יום ויום בג' דברים הנ"ל, כמו שאמרו חז"ל(יומא לט):

אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, וזה בבחינת(תהילים סג): ''דבקה נפשי אחריך".

ואפשר לומר בסייעתא דשמיא שזה העניין נרמז במילה קְדֹשִׁים בכתיב חסר דייקא, כי 'קְדֹשִׁים' יוצא

בא"ת ב"ש(חילוף האות א' באות ת', האות ב' באות ש', וכן על זה הדרך) אותיות 'דבֹקִים'. ונראה שזה רמוז דייקא

בחילוף האותיות מהתחלה לסוף כי מעת שאדם עומד על דעתו עוד בראשית חייו, חייב לנהוג בדעת

דקדושה כנ"ל עד סוף חייו. ורק לפיכך, אפשר לעלות מדרגה לדרגה במעלות הקדושה, בבחינת: גבוה

מעל גבוה(קהלת ה:), עד שנזכה להיות ראויים לדבקה בו. וזה שכתוב(דברים ד): 'ואתם הדבקים בה'' רצה

לומר שעל ידי שנקדש ונשמור את משמרתו היינו הדברים שאסר עלינו, ובעיקר בתאוות הניאוף שכלולים  

בה כל התאוות והמידות הרעות כנ"ל, ואם עוד נשכיל בדעתנו להתקדש במותר לנו כנ"ל, נזכה לדבקה

במקור החיים ועל די זה נזכה לחיים טובים עוד בעולם הזה וחיי נצח בעולם הבא, שנאמר: 'חיים כולכם

היום'. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.  

             פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

צריך לקדש את פיו, וחוטמו, ועיניו, ואוזניו, דהיינו שישמור את עצמו מלהוציא שקר מפיו, וכן שאר דיבורים

פגומים; ויהיה לו יראת שמים - שע"י זה מקדש החוטם; ויהיה לו אמונת חכמים - שע"י זה מקדש האוזניים

ושומע לדבריהם; ויעצום עינו מראות ברע. וע"י זה זוכה לדעת שלם, ויגיע לשכל שהוא בחינת שפע אלוקי

שהוא בחינת רוח קודש. גם ע"י שהוא עניו שפל וסבלן, ולא יחרה אפו על בזיונו - על ידי זה מקדש החוטם

בשלמות. גם על ידי מה שאדם הוא "נאמן רוח מכסה דבר", שנזהר מלגלות סוד שאין צריכין לגלותו - ע"י

זה מקדש את האוזניים(סימן קדושה, אות ב). 

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה