כהכנה לכניסה הקרובה לארץ ישראל מצווה משה את העם: "ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר. אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים... ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל..." (דברים כז, יא- יד). מעמד ברית זה בין הקב"ה לבין העם בהנהגתו של יהושע מהווה בעצם מעין מעמד חוזר של הברית בהר סיני, בכדי לחזק את הקשר שבין הקב"ה לישראל ולהראות שכל הכניסה אל הארץ היא חלק מתהליך היציאה ממצרים ומתן התורה. התורה היא הברית שבין ה' לבין עמו. התורה עצמה מעידה על הקשר שבין מעמד זה לבין הברית בחורב: "אלה דברי הברית אשר ציוה ה' את משה לכרות א בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב". לכאורה ציווי זה היה צריך לבוא ליהושע כאשר יתמנה למנהיג לאחר מות משה ולא היה צריך ציווי זה לבוא על ידי משה, אך דווקא כאשר צו זה בא עדיין על ידי משה, זה בא לומר שאותה הברית שהוביל משה בין ה' לישראל במעמד הר סיני, כעת נעשה חיזוק וביסוס שלה בכניסה לארץ. נכון שלא על ידי משה, אך בציווי שלו ובהשראתו כיוון שהרקע של כל הברית זו התורה שניתנה בסיני על ידי משה.

שתי הרים אלו, הר גריזים והר עיבל שעליהם עמדו השבטים שכלפיהם עמדו הכהנים, הלווים והארון ואמרו את הברכה והקללה, נקראים בדרך כלל- הר הברכה והר הקללה. האם הר עיבל הוא מקום של קללה? זהו ייעודו ותפקידו? וודאי שלא לחינם קבע ה' שדווקא עליו יעמדו 'העומדים על הברכה', אך נשים לב לדיוק המופתי בלשון התורה: 'אלה יעמדו לברך את העם', לעומת 'אלה יעמדו על הקללה', אין הקללה שורה על עם ישראל. העומדים על ההר ואף לו ההר עצמו גורמים לקללה, אין שבטים העומדים לקלל את העם, אלא הם רק עומדים על הקללה.

נחדד את הדברים יותר ונאמר שיש החוששים למשל לעלות לתורה בפרשת התוכחות שנקרא השבת, כאילו בסירובם לעלות לא יחולו עליהם הדברים ח"ו אם יתנהגו כך, הרי את אשר יאהב ה' יוכיח ואל תקוץ בתוכחתו. בדברי ה' בתורה יש סיפורים, מצוות וחוקים ואף דברי מוסר ואין הקללות מגיעות למי שלומד בהם או עולה בהם לתורה אלא למי שלא שומר על מעשיו ומתנהג כפי שאסרה התורה וכתבה שעל העובר על דברי ה' יבואו אותם הקללות, ואף למי שלא עלה בהם לתורה ולא שמע אותם. הדבר דומה לאדם שמתעלם משלטי אזהרה המעידים על סכנות למי שינהג בחוסר זהירות, כאשר הוא חושב שאם לא יקרא לא יבואו עליו אותם סכנות, יבואו גם יבואו אם לא ינהג בזהירות מאותם הסכנות בדרך.

לכן נראה שדווקא מצווה משה את העם בתחילת פרק כ"ז בעברם את הירדן להקים גל אבנים גדולות ולכתוב עליהם את התורה, לבנות מזבח ולהקריב עליו עולות ושלמים, לכתוב על האבנים את דברי התורה 'באר היטב- בשבעים לשון'- וכל המצוות הללו יקרו דווקא בהר עיבל (פס' ד') כנראה לומר שגם הוא מצד עצמו אינו הר של קללה, אלא אדרבה יש בו מזבח עם דברי התורה, שם יקריבו קרבנות. הקללה תחול על החוטאים מרצונו של הקב"ה. ייעודו של עם ישראל להיות לעם ה', ובארץ ישראל הדבר מקבל משנה תוקף. זהו תפקידנו בארץ ישראל. "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו אשר אנכי מצווך היום, ונתנך ה' אלוקיך עליון על כל גויי הארץ, ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלוקיך".