"כלום" שהוא הכל, כיצד זה יתכן?
"כלום" שהוא הכל, כיצד זה יתכן?
שנה, ועוד שנה, פעם ראש של כבש, ופעם של דג, הרימון השגרתי והתפוח הידוע, הכל חוזר על עצמו בסדר מופתי, אפילו המקום בבית הכנסת לא מאכזב - וגם השנה ישב עליו אותו אדם, הכל מוכר ומכני, מה שהיה הוא שיהיה, אפילו הקבלה הרוחנית יוצאת מהפה בצורה אוטומאטית, כמעט אותם מילים שנאמרו בשנה שעברה: בורא עולם! תן לי עוד שנה טובה ותראה שזה יהיה כדאי, אני מבטיח שאשתנה, ואהיה יהודי טוב.
הרי זו לא הפעם הראשונה שפגשנו "בראש השנה"! אנו כבר אנשי מקצוע, ואת הסדר יום והמִפְרט הטכני אנחנו מכירים ישר והפוך - וזו בעצם הבעיה.
ישנו מושג ידוע הנקרא "מעגל השנה", פירוש הדבר הוא שהשנה עגולה - כמו שעון מחוגים, כאשר השעון סוגר שעה - הוא נפגש בנקודת ההתחלה, ומשם הוא מתחיל מעגל נוסף - וחוזר חלילה, כך גם השנה! היא מתחילה מעגל, ונקודת הסיום שלה נפגשת עם נקודת ההתחלה של השנה הבאה, וכך היא חוזרת על עצמה כל פעם מחדש.
מי שחושב כך, יש לו טעות עצומה. כיוון שיש הבדל בין השנה של הגויים לשנה של היהודים. בשנה של הגויים, הכל חוזר על עצמו אותו דבר, ומה שהיה הוא שיהיה, הם רצים על משטח עגול הקרוי שנה, ופוגשים בכל סיבוב (שנה) את אותם דברים \ טקָסים \ מאורעות, אך אצלנו היהודים, אנו לא רצים על משטח עגול, אלא על משטח ישר! ממילא השנה רצנו חתיכה, ושנה הבאה אנו ממשיכים לרוץ על עוד חתיכה, וכך בכל שנה ושנה אנו ממשיכים "להתקדם ולכבוש עוד שטח חדש", ובאמת לכל שנה יש "תוך ותוכן" אחר, לכל חג ולכל שבת יש מספר סידורי משלו, ומי שיחמיץ את העבר, לא יוכל להשלימו בעתיד, ובלשון הנביא זה נקרא "מְעֻוָּת, לֹא יוּכַל לִתְקֹן. וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת א' ט"ו).
ולצערנו, יצר הרע עובד עלינו חזק. סיימנו את חודש אב, ומהקייקים והסירות קפצנו ישר לאלול, ועד שעיכלנו היכן אנו עומדים, קבלנו תעסוקה עם ראש של כבש ותפוח בדבש, עוד לא הספקנו לעכל את ראש השנה, כבר צום גדליה, ותוך שבוע יום כיפור, ולאחר חמישה ימים סוכות, ואחר כך שמחת תורה, יש לנו מרוץ רציני, אנו צריכים להקיף הרבה דברים תוך ימים ספורים, ולמי יש זמן להתמקד על "פרטים"? הרי צריך לעמוד בקצב!
אכן מי שחכם ויודע שאצלנו אין "מעגל השנה" - ובאמת כל שנה זה דבר נפרד ועולם אחר, הרי שהוא חוטף את כל השפע הזה, וכבר מהתחלת הימים הנוראים - הוא נלחם על כל פיסת קדושה - להתעלות ממנה. הוא משנן לעצמו שראש השנה הקרוב, יהיה רק פעם אחת בחיים. שנה הבאה זה משהו חדש. אדם כזה לא מסתפק בהיסטוריה הטובה, אלא דורש מעצמו כל הזמן לחטוף עוד ועוד. הוא לא מתנחם מהראשי תיבות של "אלול", שזה אני לדודי ודודי לי, אלא הוא זוכר גם שזה ראשי תיבות של "אוי לו ואוי לנפשו", ובאמת זה לא סותר, אלא הכל תלוי בהכנה ובהשקעה.
והטיפש, עובר עוד שנה ועוד שנה, והוא לא דורש מעצמו משהו מיוחד. הוא מרגיש בסדר, די לו בידיעה שהוא לא התדרדר מהשנה הקודמת "יותר", אומנם שלום הבית שלו עומד על כרעי תרנגולת, אך זה "כמו בשנה שעברה"! התפילות שלו לא עוברות את הפלורוסנטים, אך גם זה "כמו בשנה שעברה"! הוא בודק שאין משהוא מיוחד שהוא התדרדר בו, הוא גם מודע לכך שאם כל היהודים היו כמוהו, למשטרה ולמערכת המשפטית לא הייתה עבודה, והוא מתעודד מזה ומרגיש טוב עם עצמו, וכך הוא צועד קוממיות לתפילה "ומנגן" את הסליחות והפיוטים הנפלאים, המתובלים בחרוזים ודברי חכמה, הוא נהנה מהסכומים שרצים בפתיחת ההיכל בתפילה על הפרנסה ובשאר העליות, ובמוצאי כיפור כששואלים אותו את השאלה הטיפשית: נו, איך עבר הצום? אותו ליצן עונה: מצוין, לא הרגשתי, (לא קדושה ולא התעלות).
יהודים יקרים! בואו נתרכז בכל מה שעובר עלינו, לא ניתן לשגרה להרדים אותנו, ולמרות המעבר המהיר בין הימים הנוראים והחגים, נהיה חכמים ונעשה מאמץ לחטוף את הכל. ולפני כל פעולה ומצווה שנעשה, נשנן לעצמנו: אצל הגויים יש "מעגל השנה". אך אצלנו, כל שנה זה כיבוש נוסף בעבודת ה', ומי שמפספס אפילו חלק קטן משפע הקדושה, יש לו חיסרון בעבודת ה' שלו!-!-! נתאמץ לא לאבד שום כוונה בתפילה, כל פעולה נעשה עם לב ונשמה ולא בצורה מכאנית ושגרתית, נזכור שעדיף מעט - עם תמימות ופשטות וכוונת הלב, מאשר הרבה - אך עם רושם ותפאורה ושאר קשקושים, נזכור שכל מטרת הימים הקדושים הללו זה להתבונן במעשינו ולשנות את דרכינו, ואילו הראש של כבש והתפוח בדבש, זה רק תפאורה וסימן בלבד - ולא מרְכָּז החג (כמו שרבים חושבים)!
ונסיים בטִיפ קטן בעל ערך גדול: רבים שומעים בדרשות ובעלונים על הצורך לקבל קבלה חדשה לקראת יום הדין, בכדי שכאשר נצעק בתפילה "זכרנו לחיים… למענך אלוקים חיים", יהיה לכך כיסוי מלא! כולם מחפשים כל מיני סגולות, אחד מחליט לתלות בבית תמונות של רבנים, והשני מעדיף לפנק את השבת (את עצמו) במאכלים מיוחדים, והשלישי שומר על זכות השתיקה, ישנה מבוכה רבה בעניין! איזו קבלה באמת מומלצת, שבכוחה יסתכלו עלינו באור אחר בשמים? מהי הקבלה הכי טובה שביכולתנו להגיש לבורא עולם?
הפיתרון הגאוני לחידה הסבוכה הזו, זה "כלום"! אל תשקיע בעוד מטלות וסיגופים, אל תעמיס על עמודים חלשים עוד קומות, פשוט תתרכז במה שאתה עושה! לפני כל פעולה תכוון "לשם מצוות…", אתה מניח תפילין? תעצור שניה ותהרהר: אני בא לקיים מצוות תפילין בשביל לעשות נחת רוח לבורא עולם. את מדליקה נרות? תעצרי רגע ותהרהרי: אני באה להדליק נרות בכדי לעשות נחת לבורא עולם. לפני כל פעולה רוחנית \ מצווה \ הנהגה, לחשוב לפני העשייה א. מה אנו באים לעשות. ב. להוסיף שמטרתנו לעשות נחת רוח לבורא עולם. ומה גאוני כל כך בפיתרון הזה?
פשוט! עד היום הגשנו לה' חצאי מעשים ורבעי מצוות, בראנו מלאכים בלי עיניים נטולי אוזניים, צולעים ומחוסרי אברים, ברכנו בצורה מכאנית ואוטומאטית, הגענו לרמה כזו, ששנייה אחרי הברכה - בעוד הביס הראשון טרם נלעס - וכבר אנו מסופקים אם ברכנו או לא. עבדנו את ה' בצורה רדודה ומלאכותית, ועכשיו: א. לפני כל פעולה אנו מתכוננים נפשית ומקדישים תשומת לב וכוונה, ממילא המצוות נעשות בשלמות, עם נשמה. ב. בכך אנחנו מקיימים מצוות הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (עמוס ד' י"ב) אלפי פעמים ביום!! ג. אין ספק שזה ישנה אותנו "פיזית" בְּקִרְבָה ואהבה לה', הרבה יותר מכל קבלה אחרת.
אולי זה "נראה" קשה, אך במציאות - זה קל! ובפרט שלא דורשים מהאדם משהו נוסף, רק להתייחס ברצינות למה שהוא עושה, אם כן במחשבה עמוקה, מה קשה בזה? (ובהתחלה אפשר להקפיד על חלק מהמעשים, תפילות, ברכות, אפשר לכתוב פתק קטן ולתלות על המקרר \ לשים בתיק התפילין \ להדביק על הסידור). ומובטחים אנו מחז"ל, שכל מי שחפץ להתקרב לה' ולהתאמץ עבורו, בורא עולם לא יאכזבו וייתן לו כוחות לכך, (הבא ליטהר ולטהר, מסייעין בידו).
עם קבלה כזו, אפשר כבר לדרוש בביטחון גמור: זכרנו לחיים… "למענך" אלוקים, אנו רוצים חיים "בשבילך", כן בשבילך, שהרי רצוננו להתבונן במעשינו ובמצוותיך, ולכוון ולעשות את רצונך "כרצונך" ולגרום לך נחת רוח.
וכשה' רואה יהודי כל כך מתוק, שרוצה חיים בשביל לעשות לו נחת רוח, הוא לא ייתן לו שנה טובה וכל טוב?
