"וַיֵּרָא אֵלָיו ד' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר א-דֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (בראשית יח, א-ג)

כתב רבי נחמן זיע"א:

"אָמַר שֶׁאֶצְלוֹ הָרָצוֹא אֵינוֹ שׁוּם עֲבוֹדָה אֶצְלוֹ וְעִקַּר הָעֲבוֹדָה וְהַיְגִיעָה אֶצְלוֹ הִיא בְּחִינַת הַשּׁוֹב. כְּלוֹמַר כִּי בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יֵשׁ בְּחִינַת רָצוֹא וָשׁוֹב, וְזאת הַבְּחִינָה הִיא אֵצֶל כָּל אָדָם אֲפִילּוּ אֵצֶל הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים. כִּי כָּל אָדָם מִתְעוֹרֵר לִפְעָמִים לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה שֶׁלִּפְעָמִים מִתְלַהֵב לִבּוֹ מְאד, וְאוֹמֵר אֵיזֶה דִּבּוּרִים בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל, וְזאת הַבְּחִינָה הִיא בְּחִינַת רָצוֹא. וְאַחַר-כָּךְ נִפְסָק הַהִתְעוֹרְרוּת וְהַהִתְלַהֲבוּת וְלא נִשְׁאָר לוֹ רַק הָרְשִׁימוּ וְזֶה בְּחִינַת וָשׁוֹב. וְאֵצֶל רב בְּנֵי אָדָם עִקַּר הָעֲבוֹדָה וְהַיְגִיעָה הוּא שֶׁיִּזְכֶּה לִבְחִינַת רָצוֹא דְּהַיְנוּ שֶׁיָּרוּץ לִבּוֹ וְיִתְעוֹרֵר לַעֲבוֹדָתוֹ וְכוּ' אֲבָל הַשּׁוֹב הוּא קַל אֶצְלוֹ. כִּי זֶה טִבְעוֹ. אֲבָל אֶצְלוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הִיא לְהֶפֶךְ מֵחֲמַת שֶׁכְּבָר שִׁבֵּר וּבִטֵּל גּוּפוֹ לְגַמְרֵי. וּמֵחֲמַת זֶה הָרָצוֹא בְּטִבְעוֹ, וְעִקַּר הַיְגִיעָה שֶׁלּוֹ הִיא בְּחִינַת וָשׁוֹב..." (חיי מוהר"ן רנב)

בפרשת וירא אנו קוראים על אברהם אבינו עליו השלום שחווה התגלות אלוקית ("וַיֵּרָא אֵלָיו ד' ") ובה בעת הוא נושא עיניו ("וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים") לחפש אחר עוברי דרכים על מנת להכניס אורחים ולהעניק להם מכל טובו. ואכן ברגע נשגב זה שהוא שיא הדבקות באלוקים נוקשים על דלתו של אברהם שלשה 'ערביים' המבקשים לרגע צל. כיצד ניתן לעצור את ההתגלות האלוקית לטובת האורחים? מה גדול ניסיונו של הדבק בשכינה הנדרש לסגת מדבקות זו לטובת חיי שעה בעולם הזה?

ואברהם אבינו עוצר! ולא די שהוא עוצר הוא מכוון מחדש את אישיותו, את כוחותיו, את כל כולו לאותם חיי שעה: הוא רץ אל הבקר, הוא לוקח חמאה, הוא מביא מים לשטיפת רגלים, וברגע אחד הופך אברהם מנביא לבעל פונדק.

לאדם הפשוט נדמה כי הניסיון להגיע לדבקות, להתבטל בפני ד' יתברך, לרוץ אל עבר האינסוף - זהו הקושי הגדול.

אולם לצדיק האמיתי התמונה הפוכה. את הדבקות בד' יתברך ("הָרָצוֹא") הוא יכול להשיג בנקל, הנכונות אף להתבטל באינסוף מתוך דבקות זו, היא תנועתו הטבעית ומצבו הקבוע, אולם החזרה לעולם ("שּׁוֹב") היא עבורו הניסיון האמיתי. הצדיק, קובע ר' נחמן מתוך ניסיון אישי, מתקשה באופן בלתי צפוי, דווקא ב"שּׁוֹב" – "שֶׁאֶצְלוֹ הָרָצוֹא אֵינוֹ שׁוּם עֲבוֹדָה אֶצְלוֹ וְעִקַּר הָעֲבוֹדָה וְהַיְגִיעָה אֶצְלוֹ הִיא בְּחִינַת הַשּׁוֹב".

המתח שבין 'קבלת פני שכינה' לבין 'ואל הבקר רץ אברהם' הוא מתח שקיים בעוצמות שונות אצל כל אדם, כל אחד לפי מדרגותיו ולפי מעלתו. זהו המתח המכונה בחסידות 'רצוא ושוב', ותנועה זו היא תנועה אוניברסלית המאפיינת כל יצור חי השואף לאלוקיו.

גם כשאדם מבטל את לימודו לטובת הכנסת אורחים, ובכך נאלץ לנטוש את ישיבתו במציאות רוחנית לטובת עניני העולם הזה, אף הוא אומר לשכינה 'המתיני' ואף הוא נתבע לעשות כן כחלק ממצוות הכנסת האורחים, וכחלק ממצות ישובו של עולם.

אברהם, אם כן, לעולם לא התנתק מן המציאות. גם בשעה שאברהם התרומם לגבהים עצומים, רגליו והקשבתו מעולם לא נטשו את העולם הזה. אברהם אבינו לא חשש כי חווית הדבקות תקטן אם גם בשעה זו הוא יטה אוזן קשבת אל המציאות הזועקת. זוהי היכולת המדהימה שמאפשרת לאברהם אבינו בעודו נתון בחוויה 'חוץ גבולית' זו, לשאת את עיניו ולראות את שלושת האנשים המבקשים מקום לנוח.

סיפור ידוע, שנהג לספרו מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל לתלמידים הנכנסים לישיבה, מספר על האדמו"ר הזקן מחב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי ובנו האדמו"ר האמצעי, שישבו ולמדו תורה, האדמו"ר הזקן בחדר הקיצוני, בנו בחדר האמצעי, ובנו התינוק של האדמו"ר האמצעי, נכדו של האדמו"ר הזקן, ישן בחדר הקיצוני מן הצד השני. בשלהי הלימוד, בכה התינוק והאדמו"ר האמצעי, אביו, שחדרו היה סמוך לו, לא שמע את בכי בנו. הסב - האדמו"ר הזקן, קם, חלף על פניו של בנו, ובא לחדרו של נכדו להרגיעו. כשחזר לחדרו, עצר בדרך ואמר לבנו - מי שלומד תורה ואיננו שומע בכיו של תינוק - תורתו פגומה היא.

מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון

http://www.etzion.org.il/vbm/search_results.php?subject=הגותו+של+רבי+נחמן&koteret=שיעורים+בהגותו+של+רבי+נחמן+מברסלב

ב"ה

 הגותו של רבי נחמן מברסלב – וירא אליו ד'... וישא עיניו וירא

פרשת וירא נפתחת ומסתיימת באופיו הנמרץ של אברהם אבינו. בפתיחה קוראים אנו על פעלתנותו של אברהם להכניס את אורחיו ולהעניק להם מכל טובו:

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית י"ח, ב-ח).

אברהם איננו נח לרגע, ונחישותו להנעים את שהות אורחיו אצלו, איננה מניחה לו עד שתושג המטרה.

כך גם קוראים אנו בסוף הפרשה:

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים... וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו... וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ" (בראשית כ"ב, ג-י).

שוב כמו קודם, אין הססנות ואין רגע של הפוגה. פעולה רודפת פעולה, ומעשה אחר מעשה, עקב בצד אגודל, והכל כדי להגיע אל היעד המבוקש, במקרה זה - שחיטתו של יצחק, בנו.

שני ניסיונות

באינטואיציה ראשונה, השוואת עוצמת המעשה הראשון למעשה האחרון, מטה את הכף אל האחרון, שהרי אין להשוות את מסירות הנפש, ההקרבה, הביטול העצמי, הנתבעים מן הצדיק כדי לשחוט את בנו יחידו, למסירות הנדרשת בכדי לקבל באופן הראוי את אורחיו, ואף על פי שמדובר ביום השלישי למילתו והיום הוא מן הימים החמים בקיץ. אין אדם, כך מתבקש לחשוב, שלא יהיה מוכן להתנסות בעשרה ניסיונות כאלו של הכנסת אורחים בסיטואציה שכזו, ובלבד שלא יתבע פעם אחת להקריב את בנו לד'. אלא שנראה כי ניתן להתבונן על הדברים מנקודת מבט שונה לגמרי - נקודת מבטו של הצדיק העליון. לשם התבוננות זו ננסה לבחון בעיון את הסיטואציה שבתחילת הפרשה:

"וַיֵּרָא אֵלָיו ד' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (בראשית י"ח, א-ג).

אברהם אבינו עליו השלום חווה התגלות אלוקית ובה בעת הוא נושא עיניו אל אם הדרך לחפש אחר עוברי דרכים? האם כך ראוי לנהוג כלפי שמיא? על שאלה זו אומר רב יהודה את דבריו המדהימים:

"אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב ויאמר א-דני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'. אמר רבי אלעזר: בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מידת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבוא אצלך ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב ויאמר א-דני אם נא מצאתי וגו' " (שבת קכז.)

על פי רב יהודה, אברהם אבינו, בלשוננו המודרנית, אומר לקב"ה: 'המתן עד שאקיים את הכנסת האורחים שהזדמנה לי, וכשאסיים אשוב אליך'.

הדברים נועזים ביותר, ורבות ניתן לדון בחשיבותה של מצות הכנסת אורחים העולה מדברים אלו. אולם הבה ננסה לבחון את הדברים מנקודת מבטו של אברהם אבינו. אברהם אבינו יושב בביתו, כואב את מילתו שעליה מסר את נפשו, ולפתע זוכה אברהם למראות אלוקים. כל הווייתו מתמלאת בנוכחותו המפעימה של הקב"ה, המרפאה כל מחלה והמשכיחה כל כאב. אברהם איננו חש עוד דבר, וכל כולו נתון למפגש הסוחף והממלא, שאליו הוא צולל בכל נפשו ובמלוא תודעתו. ברגע נשגב זה שהוא שיא הדבקות באלוקים נוקשים על דלתו של אברהם שלשה 'ערביים' המבקשים לרגע צל. כיצד ניתן לעצור? מה לי ולכם בני תמותה? ישאל את עצמו אברהם שכל כולו נתון בעולמות עליונים.

מה גדול ניסיונו של הדבק בשכינה הנדרש לסגת מדבקות זו לטובת חיי שעה בעולם הזה?

ואברהם אבינו עוצר! ולא די שהוא עוצר הוא מכוון מחדש את אישיותו, את כוחותיו, את כל כולו לאותם חיי שעה. הוא רץ אל הבקר, הוא לוקח חמאה, הוא מביא מים לשטיפת רגלים, וברגע אחד הופך אברהם מנביא לבעל פונדק. איננו מוצאים בכתוב אף לא רמז קלוש לקושי כלשהו במעבר חד זה.

עתה נבוא ונשאל, איזהו ניסיון יותר גדול? ניסיון הכנסת האורחים או ניסיון העקידה בה נתבע אברהם למסירות נפש שכל כולה ביטול גמור לפני ד' יתברך?

החידוש הגדול, על פי נקודת מבט זו, איננו בענוותנותו של ד' יתברך המוחל לאברהם המבקש ממנו להמתין. הוא גם איננו בחשיבותה של מצוות הכנסת אורחים, אלא ביכולתו המפעימה של אברהם לרדת מעולמות עליונים בשביל לבשל בשר לאורחיו. זוהי גדלות מפעימה הבאה לידי ביטוי במעשה הכנסת האורחים אף יותר ממעשה העקידה שבו, לכאורה, מרגיש אברהם 'בבית'. אברהם מסר את נפשו בכבשן האש למען השם יתברך, אברהם עזב את כל היקר לו ואת כל תרבותו רק כדי ללכת בעקבות צו ד'. ואברהם במסירותו האין סופית גם מסוגל לשחוט את בנו למען השם.

אולם לבשל בשר? למרוח חמאה על הלחם? לרחוץ רגליהם של עוברי דרכים? ועוד כששכינה ממתינה מעבר למחיצה? כאן כבר נתבעת עוצמה אחרת, כוחות אחרים, יכולות אחרות!

לאדם הפשוט נדמה כי הניסיון להגיע לדבקות, להתבטל בפני ד' יתברך, לרוץ אל עבר האינסוף - זהו הקושי הגדול. אולם לצדיק האמיתי התמונה הפוכה. את הדבקות הוא יכול להשיג בנקל, אולם החזרה לעולם היא עבורו הניסיון האמיתי, וכך כותב ר' נחמן מברסלב:

"אָמַר שֶׁאֶצְלוֹ הָרָצוֹא אֵינוֹ שׁוּם עֲבוֹדָה אֶצְלוֹ וְעִקַּר הָעֲבוֹדָה וְהַיְגִיעָה אֶצְלוֹ הִיא בְּחִינַת הַשּׁוֹב. כְּלוֹמַר כִּי בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יֵשׁ בְּחִינַת רָצוֹא וָשׁוֹב, וְזאת הַבְּחִינָה הִיא אֵצֶל כָּל אָדָם אֲפִילּוּ אֵצֶל הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים. כִּי כָּל אָדָם מִתְעוֹרֵר לִפְעָמִים לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה שֶׁלִּפְעָמִים מִתְלַהֵב לִבּוֹ מְאד, וְאוֹמֵר אֵיזֶה דִּבּוּרִים בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל, וְזאת הַבְּחִינָה הִיא בְּחִינַת רָצוֹא. וְאַחַר-כָּךְ נִפְסָק הַהִתְעוֹרְרוּת וְהַהִתְלַהֲבוּת וְלא נִשְׁאָר לוֹ רַק הָרְשִׁימוּ וְזֶה בְּחִינַת וָשׁוֹב. וְאֵצֶל רב בְּנֵי אָדָם עִקַּר הָעֲבוֹדָה וְהַיְגִיעָה הוּא שֶׁיִּזְכֶּה לִבְחִינַת רָצוֹא דְּהַיְנוּ שֶׁיָּרוּץ לִבּוֹ וְיִתְעוֹרֵר לַעֲבוֹדָתוֹ וְכוּ' אֲבָל הַשּׁוֹב הוּא קַל אֶצְלוֹ. כִּי זֶה טִבְעוֹ. אֲבָל אֶצְלוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הִיא לְהֶפֶךְ מֵחֲמַת שֶׁכְּבָר שִׁבֵּר וּבִטֵּל גּוּפוֹ לְגַמְרֵי. וּמֵחֲמַת זֶה הָרָצוֹא בְּטִבְעוֹ, וְעִקַּר הַיְגִיעָה שֶׁלּוֹ הִיא בְּחִינַת וָשׁוֹב. כִּי בֶּאֱמֶת הוּא בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה הַשּׁוֹב גַּם-כֵּן כָּל זְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ לִחְיוֹת, כִּי אִם לָאו חַס וְשָׁלוֹם יִסְתַּלֵּק בְּלא עִתּוֹ וְעַל-כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה רָצוֹא וָשׁוֹב" (חיי מוהר"ן רנב).

המתח שבין 'קבלת פני שכינה' לבין 'ואל הבקר רץ אברהם' הוא מתח שקיים בעוצמות שונות אצל כל אדם, כל אחד לפי מדרגותיו ולפי מעלתו. זהו המתח המכונה בחסידות 'רצוא ושוב', ותנועה זו היא תנועה אוניברסלית המאפיינת כל יצור חי השואף לאלוקיו.

הצדיק, קובע ר' נחמן מתוך ניסיון אישי, מתקשה באופן בלתי צפוי, דווקא ב'שוב'. הדבקות בד' יתברך והנכונות אף להתבטל באינסוף מתוך דבקות זו, היא תנועתו הטבעית ומצבו הקבוע. חייהם של האבות הם מופת למסירות נפש ונכונות למות למען שמו ובמסכת חיים זו, עקידת יצחק גם מנקודת מבטו של אברהם וגם מנקודת מבטו של יצחק כמעט 'טריוויאלית'. לא כן נמרצותו הבלתי פוסקת של אברהם לספק את צרכי אורחיו בענייני העולם הזה.

סיטואציה זו של נסיגה מחוויית ההתגלות אל מצוות הכנסת אורחים, נתפסה בחסידות במובן הרחב יותר של הצורך לסגת מן הדבקות אל העולם הזה על כל תחלואיו. וכך מביא ר' יעקב יוסף מפולנאה, תלמיד הבעל שם טוב, בשם רבו: "עוד שמעתי ממורי ביאור גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז.). והקשה והעלה שלפעמים הכנסת אורחים הוא ביטול תורה או ספורי לשון הרע וכו', מכל מקום גדולה הכנסת אורחים" (תולדות יעקב יוסף, וזאת הברכה, כד).

'הקבלת פני שכינה' ונסיגה ממנה, קובע הבעל שם טוב, איננה רק סגולה של אברהם אבינו, אלא נחלתו של כל אדם ואדם, הנאלץ לנטוש את ישיבתו במציאות רוחנית לטובת עניני העולם הזה. כשאדם מבטל לימודו לטובת הכנסת אורחים, אף הוא אומר לשכינה 'המתיני' ואף הוא נאלץ להקריב קירבה זו על גבי מזבח הכנסת האורחים. כשאדם הפוגש את המציאות החולית, נאלץ לשמוע דיבורי לשון הרע ורכילות כחלק מישיבתו בזה העולם, הוא נוטש פני שכינה, ובכל זאת הוא נתבע לעשות כן כחלק ממצוות הכנסת האורחים, וכחלק ממצות ישובו של עולם.

חוויה זו הינה חוויה של כל מי שתנועתו היא 'רצוא ושוב' בין קרבה לבין השתקעות בזה העולם. אולם היא דיכוטומית יותר עבור הצדיק בעולמה של החסידות, הנאלץ להטות אוזן קשבת לכל צרות העולם הזה שמביאים בפניו חסידיו, בעוד שהוא עצמו - כל חפצו להדבק בד' יתברך ובעולמות עליונים. הצדיק האמיתי נמצא בדילמה מתמדת. מחד, משימת חייו להעלות את חסידיו, לרוממם, לקבל את פניהם ולקרבם לפני ד' יתברך. מאידך, כל חפצו של הצדיק להיות דבק בקודשא בריך הוא, והוא נקרע בין שני קצוות אלו. על אופיו של קושי זה אנו מוצאים רבות אצל ר' נחמן מברסלב:

"בְּעִנְיַן הַנְהָגַת הַפְּשִׁיטוּת שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת. הַיְנוּ כִּי לִפְעָמִים הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הוּא אִישׁ פָּשׁוּט מַמָּשׁ, שֶׁמִּתְנַהֵג עַצְמוֹ בְּדַרְכֵי הַפְּשִׁיטוּת, וְאֵינוֹ מְגַלֶּה שׁוּם תּוֹרָה, וְעוֹסֵק בְּשִׂיחַת חֻלִּין וְכַיּוֹצֵא, וְהוּא אָז בְּחִינַת אִישׁ פָּשׁוּט מַמָּשׁ... וְהַכְּלָל כִּי אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לִהְיוֹת דָּבוּק בְּהַתּוֹרָה וּבַהַשָֹּגָה בְּלִי שׁוּם הֶפְסֵק, וּבְהֶכְרֵחַ צְרִיכִין לְבַטֵּל אֵיזֶה שָׁעָה. וּבְאוֹתוֹ שָׁעָה שֶׁמְּבַטְּלִין מֵהַתּוֹרָה, אֲזַי זֶה הַלַּמְדָן אוֹ הַבַּעַל-הַשָֹּגָה הוּא בְּחִינַת אִישׁ פָּשׁוּט מַמָּשׁ. וְלִכְאוֹרָה, זֶה הַדָּבָר קָשֶׁה מְאֹד, אֵיךְ אֶפְשָׁר לִפְרשׁ עַצְמוֹ מִן הַתּוֹרָה אֲפִילּוּ שָׁעָה קַלָּה, הֲלֹא הִיא חַיֵּינוּ וְכוּ', וּמִי הוּא זֶה שֶׁיִּרְצֶה לִפְרשׁ עַצְמוֹ מִן הַחַיִּים אֲפִילּוּ רֶגַע קַלָּה. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְנָחוֹת צט): 'בִּטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זֶהוּ קִיּוּמָהּ', אַף-עַל-פִּי-כֵן מִי יִתְרַצֶּה בָּזֶה לְהִתְבַּטֵּל מִן הַתּוֹרָה אַף שֶׁזֶּהוּ קִיּוּמָהּ, אַף-עַל-פִּי-כֵן טוֹב יוֹתֵר בְּוַדַּאי לִהְיוֹת דָּבוּק בְּהַתּוֹרָה, אֲשֶׁר הִיא הַחַיִּים וְאֹרֶךְ הַיָּמִים. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יִתְרַצֶּה לִפְרשׁ מִן הַחַיִּים אֲפִילּוּ רֶגַע אַחַת, בִּפְרָט מִי שֶׁזּוֹכֶה לְאַהֲבַת הַתּוֹרָה, וּמַתְמִיד מְאֹד בַּתּוֹרָה, וְדָבוּק בָּהּ מְאֹד, מִכָּל-שֶׁכֵּן מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהַרְגִּישׁ אֵיזֶה מְתִיקוּת בַּתּוֹרָה, לְחַדֵּשׁ אֵיזֶה חִדּוּשׁ, אֲפִילּוּ אֵיזֶה פְּשָׁט בִּגְמָרָא, פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י, תּוֹסְפוֹת, מִכָּל-שֶׁכֵּן וְכָל-שֶׁכֵּן בַּעַל הַשָֹּגָה, וּבִפְרָט מִי שֶׁזּוֹכֶה לְגִנְזַיָּא דְּמַלְכָּא, וּמַעֲלָה זוֹ אִי אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר בַּמֹּחַ, וְאֵיךְ יִתְרַצֶּה לִפְרשׁ מִן הַתּוֹרָה אֲפִילּוּ שָׁעָה קַלָּה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא עח).

ר' נחמן מדבר בתחילת התורה על הצדיק אולם הוא מרחיב זאת לכל מי שעוסק בתורה, ובייחוד למי שזוכה לחוש בה 'מתיקות'. אותה מתיקות היא חווית הקרבה - היא 'וירא אליו ד'' שהאדם חווה. ולאחר שחווה קרבה זו, הרי זה כמעט בלתי אפשרי לסגת ממנה, ובמיוחד באופן יזום.

"וְעַל-כֵּן צְרִיכִין הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים לְדַבֵּר עִם הֶהָמוֹן שִׂיחַת חֻלִּין, וְהֵם מַלְבִּישִׁין בָּהֶם הַתּוֹרָה, וְהֵם מְקַשְּׁרִים אוֹתָם בְּאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים מִמָּקוֹם שֶׁהֵם, כִּי הֵם אֵינָם רְחוֹקִים מֵאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים וְהַסִּפּוּרִים, שֶׁהַצַּדִּיק מְדַבֵּר עִמָּם, וְעַל-יְדֵי-זֶה מְקַשֵּׁר אוֹתָן וּמַעֲלֶה אוֹתָן לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְזֶה בְּחִינַת שֶׁהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בִּדְבָרָיו שֶׁל מָקוֹם, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִם כָּל אֶחָד לְפִי מְקוֹמוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, וְהוּא נוֹשֵׂא אוֹתָן הַדִּבּוּרִים וְנוֹתֵן אוֹתָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הוּא מְקַשְּׁרָם לְשָׁרְשָׁם, לִבְחִינַת חָכְמָה עִלָּאָה. נִמְצָא שֶׁהַצַּדִּיק הָאֱמֶת מְקַשֵּׁר חָכְמָה תַּתָּאָה עִם חָכְמָה עִלָּאָה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא צא).

יכולתו של הצדיק לדבר שיחות חולין עם חסידיו היא היכולת לקשר בין העולמות שזהו תפקידו המרכזי של הצדיק יסוד עולם. ככל שיוכל הצדיק לרדת יותר עמוק, ככל שרגליו של הצדיק יהיו נתונים בעומקה של ארץ, כך החיבור בין השמים - בהם ראשו של הצדיק נמצא - לארץ, יגדל והעולמות ושוכניהם ילכו ויתעלו.

בראשית דברנו הצגנו את קטיעתה של חווית ההתגלות בשעה ששלושה אנשים דפקו על דלתו של אברהם אבינו, אולם תיאור זה איננו מדויק, שהרי כניסתם של שלושת האורחים לזירה מתוארת כתוצאה מנשיאת עיניים של אברהם, ומסתבר כי כוחו של אברהם בנשיאת עיניים. כאן, בשעה שאברהם חווה את גילוי השכינה נאמר:  "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים".

בעקידה, בשעה שאברהם הולך בדרך עם יצחק ועם נעריו נאמר: "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק".

ובסופה של העקידה, בשעה שהמלאך עצר את ידו של אברהם מלהניף את המאכלת על יצחק בנו נאמר: "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל".

גדולתו של אברהם, כך מסתבר, איננה מתחילה ביכולתו לעצור את חווית ההתגלות לטובת הסעדת שלושת המלאכים, כי אם ביכולתו המדהימה לשאת את עיניו בעודו בחוויה זו ולגלות בעצמו את שלושת אורחיו. זוהי הקשבה ורגישות למציאות גם בשעה שאדם נמצא בהתרוממות נפש.

אברהם, אם כן, לעולם לא התנתק מן המציאות. גם בשעה שאברהם התרומם לגבהים עצומים, רגליו והקשבתו מעולם לא נטשו את העולם הזה. אברהם לא חשש כי חווית הדבקות תקטן אם גם בשעה זו הוא יטה אוזן קשבת אל המציאות הזועקת.

(הרב יוסף דוב סולובייצ'יק מגנה את הדתות המיסטיות המכוונות את כל שאיפת האדם לדבקות רוחנית ולא לתיקונו של עולם. הוא רואה בכך פגם מוסרי: "בעטיים של צלילי הוויה נהדרה, שריחפו בסביבתם, לא קלטה אזנם קול ענות שוכני בתי חומר, אנקת אביונים ושוועת דלים. לו לא שאפו להילכד עם האין סופיות ולהתמזג עם הטרנסצנדנטיות, כי אז עשו מה שעשו להושיע אלמנה ויתום ולהציל עשוק מיד עושקו. אין לך דבר הרע לנשמה, כחרבות לגוף, כמו היסח הדעת מן העולם הזה" (איש ההלכה גלוי ונסתר, עמ' 44) ).

זוהי היכולת המדהימה שמאפשרת לאברהם אבינו בעודו נתון בחוויה 'חוץ גבולית' זו, לשאת את עיניו ולראות את שלושת האנשים המבקשים מקום לנוח.

סיפור ידוע, שנהג לספרו מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל לתלמידים הנכנסים לישיבה, מספר על האדמו"ר הזקן מחב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי ובנו האדמו"ר האמצעי, שישבו ולמדו תורה, האדמו"ר הזקן בחדר הקיצוני, בנו בחדר האמצעי, ובנו התינוק של האדמו"ר האמצעי, נכדו של האדמו"ר הזקן, ישן בחדר הקיצוני מן הצד השני. בשלהי הלימוד, בכה התינוק והאדמו"ר האמצעי, אביו, שחדרו היה סמוך לו, לא שמע את בכי בנו. הסב - האדמו"ר הזקן, קם, חלף על פניו של בנו, ובא לחדרו של נכדו להרגיעו. כשחזר לחדרו, עצר בדרך ואמר לבנו - מי שלומד תורה ואיננו שומע בכיו של תינוק - תורתו פגומה היא.

 מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il