הלכה יומית

 סימן תרא - סדר יום שני של ר''ה, וצום גדליה

א ביום השני מתפללים כמו ביום הראשון, וקורין מ''והאלהים נסה את אברהם'', עד סוף הסדרא. והמפטיר קורא כמו אתמול. וההפטרה בירמיה, כה אמר ה' מצא חן במדבר, עד הבן יקיר לי אפרים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סב]. 

ב במוצאי ראש השנה מבדילין כמו במוצ''ש, אלא שאין מברכים על הבשמים ועל האש. 

ג ביום ג' תשרי צמים צום גדליה, והכל חייבים בצום זה. וגם בעלי ברית וחתן מתענים ביום זה, אא''כ הצום דחוי לד' תשרי. ומי שיתענה בצום גדליה ועקב כך לא יוכל להתענות ביוהכ''פ, לא יתענה בצום גדליה. [ילקו''י השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד עמוד קצו]. וכל הפטורים משאר תעניות צבור פטורים מתענית זו. ואם חל ראש השנה בימים חמישי שישי, צמים ביום ד' תשרי. ומנהגינו פשוט בארץ ישראל להתפלל שחרית עם טלית ותפילין כמו בכל יום. [ורק בתשעה באב יש שנהגו להניחן במנחה]. [ילקו''י על תפילין מהדורת תשס''ד עמ' תפה] 

ד ספרדי המתפלל מנחה בצום גדליה בבית כנסת של אשכנזים והזמינוהו לעלות שלישי לספר תורה, לכתחילה ישתמט מלעלות ורק אם אינו יכול רשאי לברך ולהפטיר דרשו ה' בהמצאו כמנהג האשכנזים, אף על פי שהספרדים לא נהגו כיום להפטיר בצום גדליה. [שו''ת יביע אומר חלק י' חאו''ח סימן מד]. 

    
 סימן תקצז - אם מותר להתענות בראש השנה

א אוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, ואין מתענים בו. ואם חושש שיאריכו בשחרית ומוסף יותר מחצות היום, ישתה מים או תה [בסוכר] לפני התפלה כדי שלא ישאר בתענית. ומכל שכן כשחל בשבת. ונכון שהשליח צבור לא יאריך יותר מדי, וכן הגבאים לא יאריכו במכירת המצות, בכדי שיוכלו הקהל לאכול קודם חצות היום. ולא ירבה באכילה לאכול כל שובעו, כדי שלא יקל ראשו, ותהיה יראת ה' על פניו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נח]. 

ב בברכת המזון אומרים יעלה ויבוא, ''ביום הזכרון הזה'', ואם שכח ולא אמרו, אינו חוזר. ואם נזכר לפני הטוב והמטיב יאמר ברוך אשר נתן וכו' בשם ומלכות, וימשיך ברכת הטוב והמטיב. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נט]. 

    

סימן תקצח - ראש השנה שחל בשבת

א ראש השנה שחל בשבת אומרים צדקתך במנחה. ויש נוהגים שלא לאמרו. ונהרא נהרא ופשטיה. אך מנהגינו כמו שכתב מרן בשלחן ערוך לומר צדקתך. ולפי מנהגינו שאומרים גם אבינו מלכנו, יאמרו תחלה אבינו מלכנו ואחר כך צדקתך. [ילקו''י מועדים עמו' נט]. 

ב ראש השנה שחל בשבת אסור לתקוע בו, שמא יוציא השופר מרשות היחיד לרשות הרבים. וביום השני של ראש השנה תוקעים בשופר ומברכים לשמוע קול שופר וברכת שהחיינו. ואם יש מקומות שנהגו לתקוע בשופר ביחידות בראש השנה שחל בשבת, יש לבטל מנהגם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מח. יחוה דעת חלק א' עמוד רסז]. 

ג מי שעבר ותקע בשופר ביום א' דראש השנה שחל בשבת, ובירך עליו גם ברכת שהחיינו, אף על פי שעבר על גזירת חז''ל שגזרו שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, מכל מקום עשה קצת מצוה, ואין ברכותיו לבטלה, כיון דמדאורייתא מצוה לתקוע בשופר אפילו חל ראש השנה בשבת, הילכך לא יברך שהחיינו ביום השני של ראש השנה בעת שיתקע בשופר. [ילקו''י מועדים עמ' מח. יחוה דעת ח''א עמוד רסז. חזון עובדיה ימים נוראים]. 

    
סימן תר - קידוש ותפלת ליל שני של ראש השנה

א ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה אסורה גם בשני. וכן מה שנתלש בזה אסור בזה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סב]. 

ב בליל שני של ראש השנה מתחילים תפלת ערבית בפיוט ''חון תחון'' ומתפללים כמו בלילה הראשונה. ואם חל במוצאי שבת, אומר בתפלה (אחר ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת), ''ותודיענו'' (מרן בש''ע סי' תקצט). ואף על פי שעדיין לא בירך בורא מאורי האש מותר לו להתפלל מתוך הסידור. וכן פשט המנהג. ואם שכח לאומרו במקומו ונזכר קודם שחתם בא''י מקדש ישראל ויום הזכרון, אומרו שם ואחר כך חוזר קדשנו במצותיך וחותם. ואם שכח לגמרי לומר ותודיענו, ונזכר רק לאחר שסיים תפלתו, אין צריך לחזור, כיון שעתיד לומר הבדלה על הכוס. וכמו שפסק מרן. ואם שכח וטעם לפני הקידוש וההבדלה, צריך לחזור ולהתפלל, ובתפלתו יאמר ''ותודיענו''. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמ' סה, צ.]. 

ג המנהג שנהגו להביא את הפירות והירקות שאומרים עליהם יהי רצון כנזכר לעיל, נוהג גם בלילה השני. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סא]. 

ד סדר הקידוש של ליל שני של ראש השנה שחל במוצ''ש, יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן. 

ה מנהגינו פשוט כדעת מרן השלחן ערוך לומר שהחיינו בקידוש ליל ב' דראש השנה, אף אם אין פרי חדש על השלחן, ואם אפשר לו להשיג פרי חדש או בגד חדש, טוב שיניחנו לפניו בעת הקידוש, ויכוין לפטרו בברכת שהחיינו. ואם לא נתן לא עיכב. [ילקוט יוסף מועדים הלכות ראש השנה. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קסג]. 

ו בקידוש בליל ראש השנה יסיים (כמו בתפלה), ודברך מלכנו אמת וקיים לעד, בא''י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ואחר כך יברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ומנהגינו לומר לַזְמַן, הלמד בפתח. וכן מפורש בלקט יושר (עמוד קלא), שכן נהג הגאון מהרא''י. [ושלא כמ''ש המג''א ר''ס תרעו, שיש לומר לִזְּמַן הזה, הלמד בחיריק (רש''ל ומטה משה). וכ''כ בספר אקים את יצחק (ס''ס מז) שהמנהג לומר לַזְמַן, הלמ''ד בפתח. וכ''ה בשו''ת אבן ישראל ח''ט דף קכט.]. 

ז יש מי שכתב, שיש להמנע משחיטת עופות בראש השנה, כי הנה בכל שחיטת בעלי חיים, יש צער של בעלי חיים ואכזריות, אלא שהתורה התירה, שנאמר וזבחת ואכלת וגו'. ומכל מקום ביום הדין ראש השנה שכולנו מבקשים רחמים מהקב''ה שיכנס לנו לפנים משורת הדין, נהגו להמנע משחיטת בעלי חיים, כי גם עלינו מוטל להתנהג ברחמים, כדכתיב ורחמיו על כל מעשיו. והנוהגים כן ירוחמו מן השמים. [חזון עובדיה יום טוב עמוד כ]. וכיו''ב נהגו לזרוק אל הגגות בני מעיים של עופות הכפרות בערב יוהכ''פ במקום שהעופות יכולים ליקח אותם. ומכל מקום לא פשט מנהג זה בכל המקומות. [כ''כ בארחות חיים החדש (סי' תצח סק''ג), בשם שואל ומשיב שגם בלבוב נהגו לשחוט בראש השנה]. 

ח יש להזהר בקדושת יום טוב של ראש השנה שלא להכשל בעשיית מלאכה או שבות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סב. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קפא] 

ט ביום שני של ראש השנה שחרית אומרים פיוטים השייכים ליום השני. ואומרים אותם אחר קדיש תתקבל, כמו שנתבאר לעיל לגבי היום הראשון. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סב]. 
 סימן תקפו - דיני השופר של ראש השנה

א שופר של ראש השנה מצותו בשל איל כפוף, ובדיעבד כל השופרות, כגון של יעלים ועזים, כשרים. ומצוה בשופרות הכפופים יותר מהפשוטים, חוץ מקרן של פרה שהוא פסול בכל אופן. [חזון עובדיה על הימים הנוראים עמוד קמו] 

ב שיעור השופר טפח. ויש מהדרים לתקוע בשופר שארכו שלשה טפחים, ונכון, שיש אומרים שצריך שהשופר יראה לכאן ולכאן כשיעור שאוחז בידו וחוששים לסברא זו לחומרא. ואף על פי שבודאי שהעיקר כמו שכתבו הפוסקים דסגי שיעור טפח בכולו, מכל מקום הידור מצוה הוי בג' טפחים, כמו שכתב רבינו גרשום, אלא שאינו מעכב. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מג. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קמז]. 

ג אם אין לו שופר אלא שופר שהוא פחות משיעור טפח, מאחר ויש אומרים דבעינן שיעור טפח מן התורה, יתקע בו בלי ברכה, דספק ברכות להקל. [ילקו''י שם עמ' מג. חזו''ע שם עמ' קמז]. 

ד כל הקולות כשרים בשופר, בין אם היה קולו עב מאד בין אם היה קולו דק מאד. והיינו כשהוא קולו הטבעי של השופר, אבל קול חריג כמו צפצוף בעלמא, לא מועיל. [כ''כ בספר יראים (סי' קיז), ואע''פ שלא תקע בחוזק יצא י''ח, שכל הקולות כשרים בשופר. חזון עובדיה ימים נוראים עמו' קנב]. 

ה המציירים בשופר במיני צבעונים לנאותו לא יפה הם עושים, כי לפעמים משתנה קול השופר הטבעי על ידי הציורים. אבל אם חקק בשופר צורות שונות לנאותו, כשר. שהרי אפילו אם גירדו, בין מבפנים בין מבחוץ, ועשאו דק מאד, כשר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מה]. 

ו אם נסדק השופר לרוחבו, סביב היקפו, אם לא נסדק רוב היקפו, כשר. ואם נסדק ברוב היקפו, ולא נשאר מהסדק לצד פיו שיעור שופר, שהוא טפח פסול. אבל אם נשאר שיעור שופר לצד פיו, כשר. [שלחן ערוך סי' תקפו סעיף ט]. 

ז נסדק לאורכו לאורך רובו של השופר פסול, ואם הדביקו בדבק, כשר. 

ח שופר שנסדק במיעוטו לאורכו והשופר נוח מאד לתקיעה, וקשה למצוא שופר טוב כמוהו, יכולים לסמוך על דעת מרן השלחן ערוך שאין השופר שנסדק נפסל אלא אם כן נסדק ברובו, ולכן רשאים גם כן לברך עליו. ומכל מקום היכא דאפשר נכון שתקיעות דמיושב יתקע בשופר הכשר לכולי עלמא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מד. יביע אומר ח''ה סימן מב]. 

ט הוסיף על השופר בין במינו בין שלא במינו, פסול, אפילו היה בו מתחלה שיעור שופר. [ש''ע סימן תקפו סעיף יא]. 

י אם רצה לצחצח קול השופר ביום טוב של ראש השנה, במים או ביין, רשאי. אבל במי רגלים אף בחול אסור מפני הכבוד, ושלא יהיו מצוות בזויות עליו. (ר''ה לג. ש''ע סי' תקפו סכ''ג). 

יא אם היה השופר ארוך וקיצרו, אם נשאר בו שיעור תקיעה, כשר. אבל אם שינה אותו מכמות שהיה, שקיצר את צד הרחב, על ידי מים רותחים, או הרחיב את צד הקצר, פסול. שנאמר והעברת שופר תרועה, דרך העברתו. [כדרך שהאיל מעבירו בראשו בחיים. רש''י ר''ה כז:]. 

יב אסור לצאת חוץ לתחום כדי לקיים מצות שמיעת קול שופר. ואין עולים לאילן להביאו לתקוע בו, ולא רוכבים על גבי בהמה כדי ללכת להביאו לתקוע בו, ולא שטין בנהר להביאו, ואף על פי שבכל אלו אין איסור אלא שבות מדבריהם, אף על פי כן העמידו חכמים דבריהם, אפילו תתבטל המצוה, בשב ואל תעשה. וכמו כן אסור לחתוך השופר ולתקנו אפילו בדבר שאין בו איסור אלא מדרבנן, כגון מגל שאין דרך לתקנו בו, והוי כלאחר יד (וכל שכן לחותכו ולתקנו בסכין, שהיא מלאכה דאורייתא), שהעמידו דבריהם אפילו שתתבטל מצוה של תורה בשב ואל תעשה. במה דברים אמורים כשנעשה הדבר על ידי ישראל, אז אסור לעשותו, אבל מותר לומר לגוי לעשותו בדבר שאין בו איסור אלא מדרבנן, שאמירה לגוי שבות, ובאיסור דרבנן הוה ליה שבות דשבות במקום מצוה, ומותר. [חזון עובדיה ימים נוראים עמוד קנג]. 

יג אם אין לו שופר אלא במרחק של אלפיים אמה מחוץ לעיר, מותר לכתחלה לומר לגוי להביאו בראש השנה, כדי לתקוע בו לצאת ידי המצוה. ואפילו היה השופר חוץ לתחום יותר מי''ב מיל, אף על פי כן מותר לומר לגוי שיביא לו השופר.[ילקו''י מועדים עמו' מה. חזו''ע עמו' קנו]. 

יד מה שהתירו לומר לגוי להביא שופר שהיה בראש האילן או מעבר לנהר, כשאין לו שופר אחר, היתר זה הוא גם ביום השני של ראש השנה.[ילקו''י מועדים עמ' מו. יבי''א ח''ד סי' ד' אות כד]. 

טו אם ישראל עבר וחתך לשופר לתקנו בעצם יום ראש השנה, בין תיקון שיש בו איסור שבות, בין בתיקון שיש בו משום מתקן מנא מדאורייתא, יש אומרים שמותר לתקוע בו בראש השנה, דאף בכהאי גוונא אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו, ולא הוי כמבשל בשבת במזיד, שדינו שאסור באכילה אף לאחרים בו ביום. ולדינא אסור לתקוע בו, משום מצוה הבאה בעבירה. [חזון עובדיה ימים נוראים עמוד קנח. ובילקוט יוסף מועדים עמוד מה לא הכרענו הדין]. 

טז אולם אם עשה הגוי שופר ביום טוב מקרן של ישראל, אפילו במלאכה דאורייתא, מותר לתקוע בו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מו]. 

יז תוקע שסתם אזניו תכלית הסתימות, ואינו שומע כלל, ותוקע בשופר להוציא אחרים ידי חובתם, יצאו ידי חובה. וכן אם הכניס שופר לתוך בור ותקע לתוכו, העומדים שם יצאו ידי חובה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מו]. 

יח כל היום כשר לתקיעת שופר, מהנץ החמה ועד שקיעתה, שנאמר ''יום'' תרועה יהיה לכם. ובדיעבד אם תקע אחר שעלה עמוד השחר יצא. [שם עמוד מז]. ומה שיש נוהגים לתקוע בראש השנה כל סדרי התקיעות דמיושב עם הנץ החמה קודם התפלה, ואומרים שעושים כן לערבב השטן, לאו שפיר עבדי, כי עיקר תקנת חז''ל לתקוע תקיעות דמיושב, היתה רק לאחר תפלת שחרית וקריאת התורה. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קמג]. 

יט קהל שלא השיגו שופר לתקוע בו בראש השנה, והביאו להם שופר בבין השמשות [שלנו] של היום, תוך י''ג דקות וחצי בשעות זמניות, תוקעין בו ויברכו עליו.[ילקו''י שם עמ' מז]. 

כ אם תקע תקיעה תרועה תרועה ותקיעה, השומע יוצא ידי חובה, והתוקע עצמו יש אומרים שצריך לחזור על אותה בבא להוציא את עצמו י''ח לכולי עלמא. [ילקו''י שם עמ' מז]. 

    

סימן תקפט - מי הם המחוייבים בתקיעת שופר

א הכל חייבים לשמוע קול שופר בראש השנה, כהנים לוים ישראלים וגרים. אבל נשים וקטנים פטורים, וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם, ולכן חרש שאינו שומע אינו יכול לתקוע להוציא אחרים ידי חובתם, ואפילו אם הוא מדבר רק שאינו שומע, אינו מוציא אחרים ידי חובתם. שאף על פי שהוא בר דעת ומחוייב בכל המצוות שבתורה, מכל מקום הואיל ועיקר המצוה בשמיעה, והחרש אינו שומע אינו מחוייב במצות שופר, ואינו מוציא אחרים ידי חובתם. (מרן בש''ע סי' תקפט ס''ב). ומכל מקום אם הוא שומע על ידי חצוצרות חייב במצות שופר ומוציא אחרים ידי חובתם. ולכן חרש השומע על ידי מכונת שמיעה חייב במצות שופר ומוציא אחרים ידי חובתם. [ילקו''י עמו' מח]. 

ב מי שספק לו אם שמע התקיעות, ביום הראשון חוזר ותוקע ואינו מברך, וביום שני של ר''ה אין צריך לחזור ולתקוע. והוא הדין בלולב. [הריב''ש. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד קכד]. 

ג אין יוצאים ידי חובה במה ששומעים התקיעות מהרדיו או מטייפ, באופן שהפעילו גוי מעצמו בר''ה. [אבל אין להפעיל רדיו על ידי שעון שבת]. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מט]. 

ד קטן שאינו בר מצוה שאינו מחוייב במצות שופר אלא דרך חינוך בעלמא, אינו מוציא אחרים ידי חובתם בתקיעת שופר עד שיגיע לגיל שלש עשרה שנה ויום אחד. (הרמב''ם הל' שופר פרק ב הלכה א-ב). ולכתחלה טוב שיהיו יודעים שהביא ב' שערות. שדעת המגן אברהם שבכל מצוה דאורייתא אין סומכים לומר שחזקה שהביא סימנים בהגיעו לשנים. ואמנם דעת הריב''ש ועוד ראשונים שאפשר לסמוך על חזקה שהביא ב' שערות גם לדברים של תורה. וכן עיקר לדינא. וכל שכן ביו''ט שני של ר''ה, ואפילו בתקיעות דמיושב. ויש המקפידים שאיש גדול יתקע לכל הפחות תקיעות דמיושב, והנער הבר מצוה תוקע תקיעות דמעומד. [ילקוט יוסף ציצית מהדורת תשס''ד. ומרן אאמו''ר שליט''א הדר ביה ממה שנתבאר בילקוט יוסף מועדים עמוד מט]. 

ה נשים פטורות ממצות שופר, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות. ומכל מקום נוהגות הנשים לבוא לבית הכנסת בראש השנה כדי לשמוע קול שופר (עם ברכותיו), ויפה עושות, ויש להן שכר מצוה. רק אין להן שכר כמו האנשים שהם מצווים על כך, אלא שכר פחות, שגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. ואמנם אשה שיש לה ילדים קטנים שאם תביאם לבית הכנסת יפריעו למהלך התפלה והתקיעות, אין לה לבוא לבית הכנסת, ותסמוך על עיקר הדין שהיא פטורה ממצות שופר ומתפלה בצבור. ואם תחמיר לבוא לבית הכנסת יוצא שכרה בהפסדה, שגורמת הפרעה למהלך התפלה. [ילקו''י מועדים עמוד מט]. 

ו מותר להוציא השופר דרך רשות הרבים לצורך תקיעה לנשים.[ילקו''י מועדים עמ' נ' הערה ו]. 

ז אין האשה מוציאה ידי חובת תקיעות שופר את האיש, אפילו נער בן י''ג שנה ויום אחד שלא הביא ב' שערות, אינה מוציאתו ידי חובה. ואם מביאים תוקע לתקוע לנשים בבית, אין לאשה לברך אשר קדשנו במצותיו ''וצונו'' לשמוע קול שופר, שיש בזה חשש ברכה לבטלה. ויש למחות בידה שלא תברך, כי אנו קבלנו הוראות מרן השלחן ערוך שפסק כדעת האומרים שאין הנשים רשאות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. ואם עברה ובירכה אין לענות אחריה אמן. ואם התוקע חושש שלא תשמע לו נכון שימנע ולא ילך לתקוע לה, שנמצא מכשילה בחשש ברכה לבטלה. והמנהג אצל האשכנזים כדעת הרמ''א שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא. [ילקו''י מועדים עמוד מט. אוצר דינים לאשה ולבת מהדורת שנת תשס''ה, עמוד תפט. יביע אומר חלק א' סימן לט-מב]. 

ח אשה שנהגה מכמה שנים לשמוע קול שופר בראש השנה, וכן שאר מצות עשה שהזמן גרמא, במשך שנים, ונבצר ממנה לעשות כן מחמת חולי, או לידה, וכיוצא, אם ברצונה לבטל מנהגה זה לגמרי, צריכה התרת נדרים, ולהביע חרטה על שלא אמרה שהיא נוהגת כן ''בלי נדר''. אבל אם רק במקרה באותה שנה אינה יכולה לקיים מצות שופר, ולשנה אחרת תחזור למנהגה הטוב, לשמוע קול שופר, אינה צריכה התרה. ועל הצד היותר טוב יכוין עליה בעלה בהתרת נדרים שעושים בערב ראש השנה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נ. יביע אומר חלק ב' סימן ל. יחוה דעת חלק ב' סימן ע]. 

ט התוקע לנשים יכול לתקוע להן אף לאחר שכבר יצא ידי חובתו, ואין צריך להקפיד כלל לתקוע לנשים לפני שיצא ידי חובתו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נא. כה''ח סימן תקפט אות כז]. 

י אשה שיודעת לתקוע, ורוצה לתקוע לחברותיה בלי ברכה, רשאית לתקוע להן בין ביום הראשון בין ביום השני. ומכל מקום יותר ראוי שאיש יתקע לאשה [בלי ברכה], ולא תתקע אשה לאשה או אשה לעצמה. [שאגת אריה סי' קה. מחז''ב סי' תקפט אות ד'. שערי תשובה שם]. 

יא נכון שהתוקע או התלמיד חכם שבצבור יאמר לקהל דברי כבושין לפני התקיעות, לעוררם לשוב בתשובה שלמה, וזכות הרבים תלויה בו. וידועים דברי רבנו הגדול הרמב''ם שכתב: אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בה. כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים בכל שנתם בהבל וריק אשר לא יועילו ולא יצילו, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, יעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נא]. 

יב קודם שתוקעים בשופר רצוי שרב הקהל, או הגבאי יזהירו את הצבור על ה' דברים שהם: א' - שיכוונו לצאת ידי חובת המצוה, אחר דקיימא לן מצוות צריכות כוונה. ושגם התוקע מכוין להוציאם ידי חובת הברכות ומצות שמיעת קול שופר. ב' - שיכוונו לצאת גם ידי חובת הברכות, מדין שומע כעונה. ג' - שלא יענו ברוך הוא וברוך שמו על הברכות של התוקע, משום דהוי הפסק. ד' - שלא יאמרו וידוי בין התקיעות אלא בהרהור הלב. ה' - שיכוונו לצאת גם בתקיעה עצמה מדין שומע כעונה, לצאת ידי חובת כל הדעות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נא. וראה עוד במהדורת תשס''ד עמוד תרמב]. 

יג נוהגים שהתוקע אומר תפלות ותחנונים לפני התקיעות כדי שיתקבלו ברצון לפני שוכן מרומים, ויאמר המזמור כל העמים תקעו כף, שנאמר בו עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. [ואמרו במדרש תהלים (מז), עלה אלהים בתרועה, שישב על כסא הדין, וכיון שישראל תוקעים בשופר הוא עולה ומהפך מדת הדין למדת הרחמים, שנאמר ה' בקול שופר, ברחמים, שנאמר ה' אל רחום וחנון]. ואומר אותו פעם אחת ולא יותר, שלא לעשות טורח צבור. [חזו''ע ימים נוראים עמ' קטו]. 

יד יחידי הקהל ששומעים בראש השנה את הברכות והתקיעות, אין להם לברך לעצמם ברכת לשמוע קול שופר ושהחיינו. [חזו''ע ימים נוראים עמוד קיז]. 

    
סימן תקצ - סדר התקיעות והלכותיהם

א מצות עשה מן התורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר יום תרועה יהיה לכם. וכמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה תשע תקיעות. תקיעה תרועה ותקיעה, ג' פעמים, ובסך הכל הם תשע תקיעות. לפי שנאמר תרועה בראש השנה וביובל שלש פעמים, יום ''תרועה'' יהיה לכם, זכרון ''תרועה'' מקרא קודש, והעברת שופר ''תרועה'' בחדש השביעי בעשור לחודש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן. תקיעה תרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה. תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות, ואין אנו יודעים היאך היא, אם היא היללה שמייללין הנשים ביניהן בעת שמייבבין, והם קולות קצרים ביותר דהיינו תרועה. או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, והם קולות כבדים, דהיינו שברים. או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה. שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מיילל, לכך אנו עושים הכל. היללה היא שאנו קוראים תרועה, והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראים אותה שלשה שברים. נמצא סדר התקיעות כך הוא, מברך ותוקע תקיעה ולאחריה שלשה שברים ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, [תשר''ת]. וחוזר כסדר זה שלש פעמים. ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תקיעה [תש''ת], וחוזר כסדר זה שלש פעמים. ותוקע תקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה [תר''ת], וחוזר כסדר הזה שלש פעמים. נמצא מנין התקיעות שלשים קול כדי להסתלק מן הספק. [ורמז לדבר, יום תרועה ''יהיה'' לכם. יהיה בגימטריא שלשים]. [ילקו''י מועדים. חזו''ע ימים נוראים עמ' קלב] 

ב יתפללו הצבור בלחש תפלת המוספין תשע ברכות, מלכיות, זכרונות, ושופרות, וגם השליח צבור יתפלל עמהם בלחש. ומנהגינו לתקוע גם בתפלת הלחש של מוסף, ואמרו חז''ל, מפני מה תוקעים ומריעים כשהם יושבים וחוזרים ותוקעים כשהם עומדים, כדי לערבב השטן. ופירש רש''י, לערבב השטן שלא ישטין על ישראל שכאשר ישמע שישראל מחבבים המצות מסתתמים דבריו. וכתבו הראשונים על פי הירושלמי, שיש לתקוע שלשים קול מיושב, ואחר כך שלשים קול בתפלת לחש של מוסף, תשר''ת תש''ת תר''ת למלכיות, וכן לזכרונות, וכן לשופרות. וחוזר התוקע כסדר הזה בחזרה שלשים קול, ובקדיש תתקבל שאחר התפלה עשרה קולות, ובסך הכל הם מאה קולות. וכן מנהגינו. ואף על פי שדעת מרן השלחן ערוך שאין לתקוע בתפלת הלחש של מוסף, מנהגינו בזה כדברי החולקים. ומכל מקום הנוהגים שלא לתקוע בתפלת מוסף בלחש, אלא רק בחזרת השליח צבור, ומשלימים מאה קולות לאחר התפלה, יש להם על מה שיסמוכו. ולכן אין רשות לבטל מנהגם. ורק אם כל הקהל יביעו רצונם בלב שלם לשנות ממנהגם, ולהתחיל לתקוע גם בלחש שלשים קול, וכדברי האר''י והמקובלים, שפיר דמי לעשות כן ותבוא עליהם ברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נג. שו''ת יחוה דעת חלק ב' סימן עה. ושו''ת יחוה דעת חלק ה' סימן ז'. וחלק ו' סימן לז]. 

ג מי שמתפלל בלחש ולא הספיק להגיע לסוף הברכה, ומרגיש שהתוקע מתכוין לתקוע, יפסיק עד שיגמור התקיעות, ואחר כך ימשיך. ומי שממהר בתפלתו ימתין בסיום הברכה עד שישמע התקיעות. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד נג]. 

ד צריך להזהיר את הקהל שיעמדו בתקיעות של החזרה, כמבואר לעיל, אבל בתקיעות שאחר התפלה אין צריך לעמוד. וכן אם טעה בהן אין מחזירין אותו. [ילקו''י מועדים עמוד נג]. 

ה המנהג בארץ ישראל בתקיעות דמעומד, לתקוע תשר''ת תש''ת תר''ת למלכיות, וכן לזכרונות וכן לשופרות. ואף שמרן הש''ע (סי' תקצב ס''א) כתב שנוהגים לתקוע למלכיות תשר''ת ג' פעמים, ולזכרונות תש''ת ג' פעמים, ולשופרות תר''ת ג' פעמים. (וכן מנהגם של בני בבל), כבר נשתנה המנהג למעליותא. ואין לשנות. [ילקו''י מועדים עמוד נד. יבי''א ח''א סי' לו אות יז]. 

ו יחיד שלא תקע, ורוצה שיתקעו לו בשעה שמתפלל מוסף בלחש, על ידי שירמז לתוקע לתקוע, לא יפסיק, וכל שכן שאינו רשאי לתקוע בעצמו באמצע התפלה. ודי לו ששומע לפני התפלה או לאחריה, שלשים קולות, כי לא תקנו לשמוע תקיעות בתפלת מוסף אלא בצבור. ונכון שיתקעו ליחיד לפני שיתפלל תפלת מוסף. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נד]. 

ז שיעור תרועה תשעה טרומיטין, דהיינו תשעה כוחות כל שהוא, שיעור שברים, כל שבר לא פחות משלשה טרומיטין, ואין להאריך בשבר כדי תשעה טרומיטין ומעלה שיצא מכלל שבר והגיע לכלל תקיעה. ושיעור תקיעה של תשר''ת שמונה עשר טרומיטין, כשיעור השברים ותרועה ביחד. אבל תקיעה של תש''ת או תר''ת דיה בתשעה טרומיטין. ואם האריך בתקיעה או בתרועה יותר מהשיעור הנ''ל, אין בכך כלום. וכן אם עשה עוד שברים נוספים נוסף על שלשה השברים, יצא. ובלבד שלא יעשה בסדר תש''ת שבר קטן [פחות משלשה טרומיטין] בסוף השברים, כמו שמצוי אצל איזה תוקעים, שהוא הפסק בין השברים לפשוטה שלאחריה. וכן בסוף התרועה יש להזהר שלא להאריך באחרונה עד שיעור שבר לסימן שכלתה התרועה, כמו שעושים איזה תוקעים, שגם זה נחשב להפסק בין התרועה לפשוטה שלאחריה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נה]. 

ח יש נזהרים בתקיעה לעשות קול פשוט ללא כל תנועה מסיימת בסוף התקיעה, אבל מנהגינו פשוט שלא לחוש לזה, שכיון שהכל קול אחד בלי שום הפסק, הרי היא חשובה פשוטה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נה]. 

ט שלשת השברים צריך לעשותן בנשימה אחת ואין לנשום בינתים, וכן הוא הדין בתרועה. ואף בדיעבד אם נשם בינתים לא יצא. אבל שלשת השברים והתרועה של סדר תשר''ת, יש אומרים שאין צריך לעשותם יחד בנשימה אחת, ויש חולקים וסוברים שצריך לעשותם בנשימה אחת. וירא שמים יוצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה אותם בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד בב' נשימות. ומכל מקום אם היה התוקע קצר נשימה ועשאן כולן בב' נשימות יצא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נה]. 

    




סימן תקצא - סדר תפלת מוסף בראש השנה


א במוסף של ראש השנה, בין ביום הראשון ובין ביום השני של ראש השנה, ואפילו אם חל בימי החול, צריך לומר את ''מוספי'' יום הזכרון, כדי לכלול הקרבנות והשעיר של ראש חודש שהיה קרב בראש השנה, כדאיתא בתוספתא (ריש פ''ק דשבועות). [וכן מבואר בתוספות ר''ה ח: ד''ה שהחדש]. ואם טעה ואמר ''מוסף'' יצא. ודוקא אם חתם, אבל כל שלא חתם חוזר ומתקן ואומר מוספי. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נו. ובחזון עובדיה ימים נוראים עמוד קעד]. 

ב ברכות תפלת המוספין של ר''ה, מלכיות, זכרונות, ושופרות, מעכבות זו את זו, שאם אינו יכול לומר את כולן, אינו רשאי לומר מה שיודע מהן, אלא לא יאמר כלום. ובגמרא ראש השנה (לד:) אמרו: ''אמר הקב''ה, בני, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות, כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר''. 

ג צריך לומר במוסף ''ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור'' ויש נוהגים לומר לזרע יעקב, אך האומר כן הוי בכלל משנה ממטבע ברכות. [ילקו''י מועדים עמו' נו. חזון עובדיה ימים נוראים עמ' קעו]. 

ד אם חל ראש השנה בשבת, ושכח להזכיר שבת בכלל, ואמר ''את מוסף יום הזכרון הזה'', ונזכר אחר שחתם ''מקדש השבת וישראל ויום הזכרון'', יצא בדיעבד. ובשבת יחתום שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, ולא יאמר ''היום''. [ילקוט יוסף מועדים עמ' נו]. 

ה המנהג הפשוט בכל בני ספרד, בכל אתר ואתר, שלא להזכיר כלל במוסף של ראש השנה פסוקי הקרבנות, הן של ראש חודש, הן של ראש השנה, וגם שלא לומר מלבד עולת החודש וכו'. [כן כתב רבינו ירוחם (דף מז), וכתב, שאין לנו לשנות ממנהג אבותינו. וע' בב''י סי' תקצא]. 

ו מנהגינו להשלים פסוקי שופרות בפסוק ''וביום שמחתכם'' אף על פי שלא מזכיר בו שופר אלא חצוצרות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נז]. 

ז נשים יכולות להתפלל מוסף של ראש השנה, היות ויש בו הרבה פסוקים של רחמים ותחנונים. ויש אומרים שאף חייבות להתפלל מוסף. ובשאר שבתות השנה נשים פטורות מתפלת מוסף, ומכל מקום אם מתפללות מוסף אין למחות בידן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נז. ילקוט יוסף תפלה כרך א' סימן קז. וילקוט יוסף חלק א' מהדורת תשמ''ה עמוד קפז. יביע אומר ח''ב סימן ד' אות ד']. 

ח כשאומר השליח צבור קדיש תתקבל שאחרי תפלת מוסף, קודם תענו ותעתרו, התוקע צריך לתקוע עשרה קולות, תשר''ת תש''ת תר''ת, כדי להשלים מאה תקיעות, שהם: שלשים קולות דמיושב, שלשים קולות בתפלת הלחש של מוסף, ושלשים קולות בתפלת חזרת הש''צ, ועשרה קולות שבקדיש תתקבל, בסך הכל מאה קולות. [ילקו''י מועדים עמוד נז]. 

ט אין להפסיק בשיחה בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, כי עיקר המצוה לדעת הרבה פוסקים היא בתקיעות דמעומד, והברכה מכוונת אליהם. ודבר זה שוה בין לתוקע בין לצבור השומעים. ואם עבר ושח אינו חוזר ומברך. ומכל מקום מותר לדבר לצורך עניני התפלה והתקיעות, תיכף לאחר תקיעות דמיושב. ולכן מותר לתוקע ולקהל לומר פיוט''ה' שמעתי שמעך יראתי'', בין תפלת לחש לחזרה של תפלת המוספין. אך יש שנמנעין לאומרו מפני טורח צבור. ומיהו לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, מותר בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נז]. 


סימן תקצו - תרועה גדולה בסוף התפלה

א כשמסיים השליח צבור עלינו לשבח שבסוף התפלה, תוקעים תרועה גדולה, לערבב השטן שלא יקטרג על שהולכים לאכול ולשתות כאילו אינם יראים מאימת יום הדין. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נז]. 

ב אחר התפלה וסיום כל התקיעות כולל התרועה הגדולה, אסור לתקוע שלא לצורך שום קול, מאחר שכבר יצא ידי חובה, והתקיעה שבות ולא הותרה אלא לצורך מצוה. ורק אם היה ספק בתקיעות המצוה, אם עלו כהוגן או לאו, מותר לחזור ולתקוע לצאת מידי ספק. [שו''ת יביע אומר ח''ט חאו''ח סי' נב. ע''פ מ''ש הרא''ש (פ''ד דר''ה סי' יא) בשם הראב''ן. והעיטור דף קב]. ועל כל פנים אין למחות ביד הנוהגים להקל. [מאור ישראל ראש השנה כט:]. 

ג מי שיש לו ספק ממש אם התקיעות היו כהלכה, או שקיצר בהם התוקע שלא כדין, חוזר לתקוע שלשים קול, לצאת מן הספק, אבל לא יברך, שספק ברכות להקל. 

ד קטן פחות מגיל בר מצוה, שהגיע לחינוך, מותר ליתן לו לתקוע ולהתלמד, ואין בזה איסור כלל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נח]. 
 סימן תקפה - הלכות ברכת השופר

א מצות עשה מן התורה לשמוע קול השופר בראש השנה, שנאמר יום תרועה יהיה לכם, וקודם שיתקע בשופר מברך בא''י אמ''ה אקב''ו''לשמוע'' קול שופר. שעיקר המצוה בשמיעה ולא רק בתקיעה. שאם תקע ולא שמע קול שופר לא יצא ידי חובה. ומכל מקום בדיעבד שבירך אקב''ו לתקוע בשופר, או ''על תקיעת שופר'', יצא. [ילקו''י מועדים עמוד לו]. 

ב בשעת הברכות כל הצבור עומד על רגליו, ומיד אחר הברכות הקהל יושב, והתוקע ישאר עומד על עומדו, ויתקע מעומד. ובדיעבד אם תקע מיושב יצא. וימתין מעט עד שכל הצבור ישבו ויוכלו לשמוע התקיעות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד לו]. 

ג יחיד שהיה אנוס ולא התפלל עם הצבור, ובא התוקע לביתו לתקוע לו ולהוציאו ידי חובתו, צריך לעמוד בשעה ששומע התקיעות. [שו''ת הרדב''ז ח''ד סי' כה]. 

ד בתקיעות שלפני תפלת מוסף הצבור רשאי לשבת, ורק התוקע צריך לעמוד. ויש להזהיר את הקהל שיעמדו בעת התקיעות שבחזרת תפלת מוסף, שהם עיקר התקיעות דמעומד. 

ה המנהג לתקוע על הבימה שהספר תורה מונח עליה, אחר שקראו בו הקריאה של חובת היום, כדי להזכיר זכות קבלת התורה ומעמד הר סיני, שנאמר שם, ויהי קול השופר הולך וחזק מאד. ורק אחר סיום התקיעות דמיושב ואמירת פסוקי אשרי העם יודעי תרועה, ואשרי, מחזירים הספר תורה להיכל. [ילקו''י מועדים עמו' לו, חזו''ע ימים נוראים עמ' קכב, קמ] 

ו ביום הראשון של ראש השנה לאחר ברכת לשמוע קול שופר יוסיף התוקע לברך שהחיינו. וגם בבואו אחר כך להוציא אחרים ידי חובתם, יברך להם שתי הברכות לשמוע קול שופר ושהחיינו. [ילקו''י מועדים עמו' לו. חזו''ע ימים נוראים עמו' קטז. וע' בש''ע סימן רעג דאע''פ שיצא מוציא, והוא שאין יודעים לברך בעצמם. ודעת הפר''ח דבכל גווני אמרי' הכי. ובשעה''צ סי' תקפה ס''ק טו כתב בשם מטה אפרים, דאם השומעים עשרה, אף אם יודעים לברך בעצמם אחד מברך, שלא לחלק בין צבור לצבור, דסתם צבור נמצאים בו אנשים שאינם בקיאים בטיב ברכות. ע''ש. ולפ''ז אתי שפיר מאי דחזינן שחוזרים לתקוע שוב, והתוקע חוזר ומברך. וע' בשבת כרך א' עמו' תנח הערה טז]. 

ז כשחל יום טוב ראשון בשבת, כשתוקעים בשופר ביום השני של ראש השנה מברכים לשמוע קול שופר ושהחיינו. [ילקו''י מועדים עמוד מח, ועמוד לו, חזון עובדיה ימים נוראים עמ' קיב, קטז] 

ח תוקע ספרדי אין לו לברך שהחיינו על התקיעה ביום ב' דראש השנה לאשכנזים. ולכן אחד מהקהל יברך את ברכת שהחיינו, והתוקע יתקע. ובדיעבד אם התוקע בירך שהחיינו, הצבור יצאו ידי חובת הברכה. [ילקו''י מועדים עמוד לו. יביע אומר חלק א' סימן כט אות יא]. 

ט אדם שנאנס ולא בא לבית הכנסת ביום ראש השנה, או מי שהוא חולה ונפל למשכב, יש להתאמץ במאד להביא לו לביתו תוקע שיתקע לו להוציאו ידי חובה. ולכתחלה יברך השומע, ורק אם אינו יודע לברך היטב, יברך התוקע בשבילו, גם אם הוא כבר יצא ידי חובה. ואם שכח לברך ונזכר בין תשר''ת לתש''ת, אין לו לברך שם, דשמא יצא י''ח בתשר''ת. וכן מי ששח שיחה בטלה בין תשר''ת לתש''ת, בדיעבד אינו חוזר לברך, אף שיש ספק שמא לא יצא ידי חובתו. [ילקו''י מועדים עמוד לו. יביע אומר ח''א סימן לו אות יז.]. 

י מותר מעיקר הדין לתקוע לשם מצוה בשופר בלי ברכה, במקום מטונף וכדומה, כמו מי שנמצא בבית האסורים, או באופן שבאמצע התקיעות נעשה ריח רע, מותר להמשיך ולתקוע, שבמעשה המצוה אין צריך להקפיד להיות במקום נקי. וכל זה כשאין לו אפשרות אחרת לתקוע במקום שאין בו ריח רע כלל. [ילקו''י מועדים עמוד לז, יביע אומר חלק ו' חיו''ד סימן כט אות ד'. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קמה]. 

יא המסופק אם שמע קול שופר או לא, חוזר ותוקע ואינו מברך. [ילקו''י מועדים עמוד לז הערה ז. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קסא]. 

יב תוקע לרבים שהוצרך לתקוע לחולה קודם שיתקע לרבים, יש אומרים שיוכל לתקוע לו על ידי שיכוין בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובתו בתקיעות אלו, ואחר כך יוכל לתקוע להוציא ידי חובה את הרבים. וטוב שיתקע ליחיד אחר התקיעות לרבים. [ילקו''י מועדים עמ' לח. שו''ת יביע אומר חלק ג' חאו''ח סימן לב אות ב]. 

יג מי שהיה עומד בבין הפרקים של ברכות קריאת שמע, והצבור סיימו תפלתם שבחודש אלול, ורוצים שיתקע להם בשופר [לפי מנהג האשכנזים], כי אין איש אחר שיודע לתקוע, אין הצבור צריך להמתין לו עד שיגמור תפלתו, ומותר לו להפסיק כדי לתקוע להם. [חזו''ע שם]. 

יד מי שבירך על השופר והתחיל לתקוע בו, ואחר כך השופר נפסל, אינו צריך לחזור ולברך, ויתקע שאר התקיעות בשופר כשר. ואף אם היה סבור שהשופר כשר, ונמצא שהוא פסול, אין צריך לחזור ולברך, אלא יחזור לתקוע את כל התקיעות בשופר כשר בלי ברכה, שאין התקיעות נחשבות להפסק בין הברכה לתקיעות בשופר הכשר. [ילקו''י שם עמ' לח]. 

טו מי שבא לבית הכנסת אחר שכבר בירך התוקע על השופר, ושמע התקיעות כולן, הדבר ברור שאף על פי שלא שמע הברכות, יצא ידי חובה. ויש אומרים שרשאי לברך אחר התקיעות משום תקיעות דמעומד. [ילקו''י מועדים עמוד לט. וראה שם בהערה י']. 

טז אסור לתוקע ולשומעים להפסיק בדיבור בין ברכות התקיעות לתקיעות, ואם סח בין הברכה לתקיעות צריך לחזור ולברך. אלא אם כן הפסיקו בענין הצריך לתקיעות, שאז אין צריך לחזור ולברך. (ולכתחלה לא ישיח אפילו בענין השופר והתקיעות). וכן אסור להפסיק בדיבור בין סדר תשר''ת לתש''ת, ובין תש''ת לתר''ת. ואיסור זה הוא בין לתוקע ובין לקהל השומעים. דורשי רשומות אמרו: ''הסכת ושמע'' ישראל, נוטריקון, הלל, ספר תורה, כהנים (ברכת כהנים), תפלה, וידוי, שופר, מגילה, עומר, שבכל אלו אסור להפסיק בדיבור. ואפילו בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד אין לדבר אלא בענין התפלות והתקיעות. 

יז ומכל מקום אם נצרך לנקביו מותר לברך אשר יצר, כשהוא בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד. וכן מי שסיים תפלת מוסף בלחש, ורואה שעדיין יש להמתין זמן מה עד שהש''צ יתחיל בתפלת החזרה, רשאי להרהר בדברי תורה, ואע''פ שהוא עומד בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, הרהור לאו כדיבור דמי, ולא חשיב הפסק. עד שיתחיל הש''צ תפלת החזרה. [שו''ת הר צבי ח''א (חאו''ח סי' מב). שו''ת יביע אומר ח''ב חאו''ח סימן ד' אות יג]. 

יח מי שבירך על תקיעות [דמיושב] ותקע ג' פעמים תשר''ת, ואחר כך לא יכל לתקוע, אסור לו לקרות ''ויהי נועם'' לתוך השופר לסגולה. וכל שכן שאסור לומר זאת בין הברכה לתקיעה, אלא ישתדלו להשיג תוקע אחר או שופר אחר. ואם אין אפשרות להשיג תוקע או שופר אחר, ולא היה יכול לתקוע אלא על ידי הפסק גדול להביא שופר אחר ממקום אחר, מותר לו לומר ''ויהי נועם''. [ילקוט יוסף מועדים עמוד לט, יביע אומר חלק א' סימן לו אות יז. ספר חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קלה] 

יט יש מקומות שנוהגים שאחד מהקהל עומד ליד התוקע, ומקריא לפניו סדר התקיעות כדי שלא יטעה. והמקריא צריך ליזהר שלא להקריא התקיעה הראשונה שאחר הברכה, משום חשש הפסק. וכן אין למקריא להקרות לתוקע בתפלת לחש במוסף, משום הפסק. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מ]. 

כ אסור לדבר בשעת התקיעות, ואפילו להשתעל או לפהק אסור, שמבלבל השומעים. והגדולים מוזהרים על הקטנים לבל יבלבלו את השומעים על ידי הילוכם אנה ואנה או שיחתם. ואין להביא קטנים יותר מדאי לבית הכנסת שמפריעים ומבלבלים כוונת הצבור. אבל קטנים שהגיעו לחינוך והם מיושבים בדעתם, מצוה להביאם לבית הכנסת לחנכם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מ]. 

כא אין להפסיק בין סדרי התקיעות לומר וידוי בין תשר''ת לתש''ת, ובין תש''ת לתר''ת, כי דבר זה לא נכון לפי ההלכה, שהואיל ואנו מסופקים שמא לא יצא בסדר הראשון, או גם בסדר השני, כי שמא תרועה שנאמרה בתורה היא היללה שנקראת גם כן בפינו ''תרועה'', ואם כן אין יוצאים ידי חובה עד שיתקע תר''ת, ואם יפסיק בוידוי לפני סדר תר''ת הרי הוא מפסיק בין ברכת לשמוע קול שופר לתחלת המצוה, והוה ליה חשש ברכה לבטלה, ולספק אם צריך לחזור ולברך שנית. לכן באמצע התקיעות מותר להרהר בלבו בוידוי בין סדר לסדר, אבל לא יאמר בפיו בלחש. ובתקיעות עצמם יכוין כל מחשבתו לצאת ידי חובת המצוה של שמיעת קול שופר, ותו לא מידי. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מא. וביביע אומר חלק א' סימן לו. וח''ג סימן לב-לד. ויחוה דעת ח''א סימן נה. ובילקוט יוסף הנ''ל בהערה טו תשובה ע''ד האור לציון במה שכתב לחלוק בד''ז. ועיין עוד בילקו''י הנז', מהדורת תשס''ד עמוד תרלג. ובילקו''י על הלכות ציצית, מהדורת תשס''ד, סימן ח' הערה לא. ובהליכות עולם ח''ב עמוד רלט]. 

כב יש נוסחאות שכתוב בהם בנוסח ''יהי רצון'' שלפני תקיעת שופר ''ישוע שר הפנים'' ויש למחוק מלים אלו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מא. יביע אומר חלק א' סימן לו אות יח]. 

כג אם הזמן מצומצם והצבור עייף, אפשר לדלג כל הנוסח של יהי רצון שאומרים לפני תקיעת שופר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מא]. 

כד נהגו לכסות את השופר עד גמר הברכות שעל השופר, ובין התקיעות, דעבדינן זכר לזריזותו של אברהם אבינו ע''ה, שהצניע את יצחק בעת בניית המזבח, שלא יזרוק בו השטן מום. אבל בשעת הברכות צריך שיאחז את השופר בידו. ואם יוכל יאחוז את השופר כשהוא מכוסה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מא. הליכות עולם חלק ב' עמוד רמב]. 

כה נכון שהתוקע יתקע בצד ימין של פיו. ומיהו אין זה מעכב לדינא, ואם יש תוקע הגון שאינו יודע לתקוע בצד ימין רק בשמאל, ולעומתו יש תוקע איש פשוט שיודע לתקוע בצד ימין, ההגון וירא שמים קודם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מא]. 

כו ראוי לכל תוקע שבא לזכות הרבים להוציאם ידי חובה לעבור בעיון על הלכות שופר וסדרי התקיעה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מב]. 

כז מותר לשליח צבור לתקוע באמצע חזרת השליח צבור בתפלת מוסף, באופן שמובטח לו שחוזר לתפלתו, ואף אם יש שם תוקע אחר, רשאי השליח צבור לתקוע בעצמו. [שם].