chiddush logo

הלכה יומית

 טו קטן שלא מלאו לו שלש עשרה שנה ויום אחד, וקטנה שלא מלאו לה י"ב שנה, פטורים מתעניות י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה, עשרה בטבת, ותענית אסתר. ואפי' תענית שעות אין להם להתענות, אף שיש להם דעת להתאבל על החורבן. ויש מחמירים לומר שאין להאכילם אלא לחם ומים, אך המנהג להקל לתת להם כל צרכם, וכן ראוי להורות בזמן הזה שירדה חולשה לעולם. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד רלט. ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקל]. 

טז חתן תוך שבעת ימי המשתה שלו, וכן אבי הבן, הסנדק, והמוהל, חייבים להתענות בכל הארבעה צומות, ולא יפרשו מן הצבור, שלא יבוא עשה דיחיד וידחה תענית דרבים. ורק אם חלו ארבעה צומות הנזכרים לעיל בשבת, ונדחו ליום ראשון, בין החתן בין בעלי ברית לא ישלימו תעניתם, לרבות תשעה באב, אלא אחר חצות היום יאכלו כדרכם, מפני שיום טוב שלהם הוא. ואם ירצה החתן להחמיר על עצמו להתענות אינו רשאי, הואיל ויום טוב שלו הוא. ועל כל פנים אין לחתן בתוך שבעת ימי המשתה להתענות שום תענית יחיד, ואפילו היה נוהג בו שנים רבות, כגון יום פקודת השנה [יאר-צייט] של אביו או אמו. ואפילו התרה אינו צריך, וכן לבעלי ברית. [יביע אומר חלק ה' אורח חיים סימן מ. וחלק א סימן לד סקי"א]. 

יז אף בצום גדליה אין להתיר לבעלי ברית וחתן לאכול ביום התענית שאינו דחוי, דלא הוי כתענית דחוי. ואפילו לרבינו ירוחם הסובר דגדליה נהרג ביום ראש השנה והתענית נדחתה ליום אחרי ראש השנה, אין דין תענית זו כתענית דחויה. דמאחר וחכמים קבעו מועד זה לתענית, אינו בכלל תענית דחוי. [יביע אומר חלק א סימן כז סק"י]. 

יח הנוהגים להתענות ביום חופתם, וחל יום חופתם בט"ו בשבט, או בט"ו באב, ובאסרו חג, אין לחתן להתענות. אך בלאו הכי מנהגינו שהחתן אינו מתענה ביום חתונתו. [שו"ת יחוה דעת חלק א' סימן פא, וחלק ד' סימן סא]. 

יט חולה וזקן שפטורים מלהתענות בימי הצומות הללו, אינם צריכים התרה לפני שיאכלו. וכן חתן ובעלי ברית שאינם משלימים התענית כשהצום דחוי, רשאים לאכול בלי התרה, והמחמיר לעשות התרה כשהדבר אפשרי בנקל, תבוא עליו ברכה. [יביע אומר ח"ב סי' ל' אות ה-ח]. 

כ אין לשטוף הפה בבוקר בהתעוררו משינתו בתעניות צבור. ובמקום צורך יש להתיר כשאינו נותן בפיו יותר משיעור רביעית בבת אחת, [דהיינו שמונים ואחד גרם], ויודע בעצמו שיוכל להזהר שלא יבלע מן המים. וכן מותר לצחצח שיניו במשחת שינים בתעניות צבור על הדרך הנ"ל, למי שקשה לו בלי לצחצח את שיניו. ובתשעה באב יש להשתדל להחמיר בזה, אך אם יש לו צער גדול במיוחד במניעת צחצוח השינים, יוכל להקל גם בט' באב, באופן שיזהר להוריד פיו למטה שלא יבואו מים לגרונו. [ילקו"י מועדים עמ' תקלד]. 

כא השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית, ובלבד שיזהר לא לבלוע אלא יפלוט כל מה שהכניס לפיו. [ש"ע סימן תקס"ז ס"א]. 

כב אדם בריא שמתענה, אך עליו לבלוע גלולות וכדורים נגד מיחושי ראש וכדומה, מותר לו לבלוע התרופה בלי מים, כל שאין בה טעם ערב לחיך. וכן מותר לשתות תרופות שאין החיך נהנה מהם. אבל אם החיך נהנה מהם אין להתיר. אולם במקום חולי פנימי אין להחמיר. ויש אומרים שכל זה בשאר תעניות, אבל ביום הכפורים ובתשעה באב אין להקל בזה אלא למי שבלאו הכי אוכל לפי היתר. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקלה]. 

כג מותר לעשן בימי תעניות צבור, זולת בתשעה באב שראוי להמנע מעישון סיגריות, ובפרט בפרהסיא, כדי שלא יסיח דעתו מאבילות היום. ובעת הצורך מותר לעשן גם בתשעה באב כשעושה כן בצינעא, ובפרט לאחר חצות היום. ובשאר צומות, אף הנוהגים לעשן ביום טוב על ידי הדלקה מאש לאש, דחשיב אצלם לענין זה כאוכל נפש, אפילו הכי מותר להם לעשן בתענית צבור. [שו"ת יביע אומר ח"א סי' לג. יחוה דעת חלק ה' סימן לט]. 

כד אסור ללעוס גומי לעיסה, [מסטיק] ביום תענית, אך מסטיק שאין בו שום מתיקות כלל מותר ללועסו בתעניות. ובזה אין מברכים על המסטיק. [ילקו"י מועדים עמוד תקלה]. 

כה מי ששכח ואכל בתענית צבור, ונזכר לאחר מכן, צריך להשלים תעניתו. ומן הדין אינו צריך להתענות ביום אחר, אלא אם כן עושה כן לכפר על שגגתו, וכגון שהוא בריא ויכול לצער עצמו בתענית שאינו חובה. [באופן שהדבר לא יגרום לו לביטול תורה]. ואם נזכר לפני שאכל כזית והפסיק מיד, יכול לומר עננו בתפלת המנחה, אבל אם אכל כזית אף על פי שהשלים תעניתו אינו אומר עננו בתפלת מנחה. [שו"ת יביע אומר ח"א יורה דעה סי' יד סק"ח]. 

כו מי ששכח ובירך ביום התענית על דבר מאכל, או משקה, יטעם ממנו משהו כדי שגרונו יהנה. שאם לא יטעם יעבור על איסור ברכה לבטלה שלדעת הגאונים הרמב"ם והשלחן ערוך איסורו הוא מן התורה, ואילו טעימה בצומות אלה היא מדרבנן. וימשיך בתעניתו ויאמר עננו, שטעימה מועטת מאד אין עליה תורת אכילה. [ילקו"י תפלה א' סי' פט. ירחון קול תורה סיון תשס"ג. שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' ה' סק"ו. וח"י חאו"ח סי' מא עמ' עה. ושו"ת יחוה דעת ח"ד סי' מא]. 

כז המתענה תענית צבור צריך לומר עננו, בין בשחרית בין במנחה, באמצע שומע תפלה. ובמקומות שנוהגים לומר "עננו" בשומע תפלה בכל התפלות, גם בערבית של ערב התענית, אף שאין מתענים מהערב, מנהגם נכון על פי ההלכה. [יביע אומר א/כא חיו"ד. יחו"ד ח"ג סי' מא]. 

כח בתשעה באב היחיד אומר עננו גם בערבית של ליל תשעה באב. [ילקו"י מועדים עמוד תקל"ו]. 

כט אחר אמירת עננו חותם "שומע תפלה". ואינו חותם העונה לעמו ישראל בעת צרה, שלא נתקנה חתימה זו אלא לשליח צבור כשאומר עננו בחזרה בין גואל לרופא. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקל"ו]. ואם טעה וחתם העונה לעמו וכו', ונזכר אחר שהתחיל רצה או מודים, יצא ידי חובה בדיעבד, ויסיים תפלתו, ואין צריך לחזור לשמע קולנו. ומכל מקום טוב הדבר שאחר שסיים תפלתו יחזור להתפלל בתנאי של נדבה, ויאמר: אם אני חייב לחזור ולהתפלל, הריני חוזר ומתפלל לשם חובה. ואם לאו תהיה תפלתי זו תפלת נדבה. ואם אפשר טוב לחדש בה דבר. [שו"ת יביע אומר חלק ז' סימן יג]. 

ל אם שכח ולא אמר "עננו" עד שאמר "ברוך אתה ה'" כדי לחתום "שומע תפלה", אינו רשאי לסיים "למדני חקיך" כדי שיוכל לחזור ולומר "עננו", אלא יסיים תפלתו ויאמר "עננו" בלי חתימה בסוף "אלהי נצור". אבל בין ברכת שומע תפלה לרצה, אין לומר "עננו", דהוי הפסק. [שו"ת יביע אומר חלק א' סימן כב]. 

לא יחיד שמתפלל תפלת שמונה עשרה עם חזרת השליח צבור, אף שאומר עמו כל סדר הקדושה, אינו אומר עמו "עננו" בין גואל לרופא, אלא ב"שומע תפלה". [ילקו"י מועדים עמ' תקלז]. 

לב הנמצא בתענית יחיד, ובמנחה נתאחר לבוא לבית הכנסת, והתפלל שמונה עשרה יחד עם החזרה של השליח צבור, כשיגיע ל"שומע תפלה", יאמר שם עננו, אף על פי שעל ידי כך יפסיד אמירת מודים עם הצבור. וישתחוה באמצע הברכה באמירת "מודים" של השליח צבור. [יביע אומר חלק ב' חלק אורח חיים סימן לד סק"ו]. 

לג בארבע תעניות צבור, המוזכרות בפסוק, שהם י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה, ועשרה בטבת, אומר השליח צבור "עננו" בתפלת החזרה, בשחרית ובמנחה, בין ברכת גואל ישראל לברכת רפאנו. וחותם: "העונה לעמו ישראל בעת צרה". [ילקו"י מועדים עמ' תקלז]. 

לד אם טעה השליח צבור ושכח לומר "עננו" לפני ברכת רפאנו, אם נזכר באמצע ברכת רפאנו, חוזר ואומר השליח צבור "עננו" ברכה בפני עצמה, וממשיך ברכת רפאנו וכו'. אבל אם לא נזכר עד שחתם "ברוך אתה ה'" של ברכת רפאנו, אינו חוזר לומר "עננו" ברכה בפני עצמה, אלא כוללה באמצע ברכת שומע תפלה כיחיד. ואינו רשאי לסיים למדני חקיך, וחותם "ברוך אתה ה' שומע תפלה". ואם לא אמר "עננו" אף בשומע תפלה אינו חוזר. וטוב שיאמרנה בסיום תפלת שמונה עשרה, ויחתום בלי הזכרת ה', "ברוך שומע תפלה". [שו"ת יביע אומר חלק א' סימן כב]. 

לה בתענית צבור [שחכמי הדור גזרו תענית על כל צרה שלא תבוא], אין השליח צבור אומר "עננו" ברכה בפני עצמה, אלא אם כן יש עשרה מתענים בבית הכנסת. והשליח צבור עצמו מכלל העשרה. אך בתעניות צבור המפורשות בכתוב הנ"ל, [בתחלת הלכות תענית] אם יש בבית הכנסת ששה או שבעה מתענים, שהם רוב מנין, רשאי השליח צבור לומר ברכת "עננו" ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא. וכן פשט המנהג לומר "עננו" ברכה בפני עצמה, כל שיש בבית הכנסת ששה מתענים. ובתענית אסתר לכתחלה עדיף שיהיו עשרה מתענים. ואם לא השיגו מנין מתענים, אומרים "עננו" ברכה בפני עצמה ברוב מנין. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקלט. יחוה דעת חלק א' סימן עט]. 

לו אם יש ששה או שבעה מתענים בבית הכנסת, אלא שחלקם התפללו כבר במקום אחר ושמעו מהשליח צבור ברכת עננו, אין השליח צבור רשאי לומר עננו ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא בתעניות הנ"ל, אלא יאמר "עננו" בשומע תפלה כיחיד. [ילקו"י מועדים עמ' תקמ"ב]. 

לז אם הזמן של מנחה מצומצם, ביום התענית, ואין פנאי להתפלל בלחש ולחזור התפלה בקול רם, שהמנהג הוא שהשליח צבור מתפלל בקול רם והקהל מתפללים עמו בלחש, ואומרים עמו סדר קדושה, וכשמגיע השליח צבור להאל הקדוש ממשיכים התפלה בלחש, כשיגיע השליח צבור לברכת רפאנו יאמר שם "עננו" בקול רם ברכה בפני עצמה, והקהל ישמעו ויכוונו לברכתו, ושוב ימשיכו בתפלה בלחש. וכשיגיעו לשומע תפלה יאמרו בלחש תפלת "עננו", חוץ מהשליח צבור, וימשיכו התפלה בלחש עד הסוף. [ילקוט יוסף חלק א' מהדורת תשמ"ה, עמוד רעט. ובילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמג]. 

לח שליח צבור שאינו מתענה בתענית צבור מאיזו סיבה שהיא, לא יתפלל לפני התיבה, כי אינו יכול לומר בחזרה "עננו", והוא אינו מתענה. ואם אין שליח צבור אחר, רשאי שליח צבור זה להתפלל כדי שלא יבטלו מעניית קדיש וקדושה וברכו. ולא יאמר עננו ברכה בפני עצמה, אלא אומר עננו בשומע תפלה, ויחתום שומע תפלה. ואף שליח צבור שמוכרח לעבור לפני התיבה שחרית בתענית צבור, מפני שאין שליח צבור אחר, ואינו יודע אם יוכל להתענות או לא, מפני שמרגיש חולשה וכיוצא בזה, לא יאמר עננו בחזרה ברכה בפני עצמה, אלא אומרה בשומע תפלה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמד]. 

לט בימי תענית צבור המוזכרים בסעיף א', בשחרית ומנחה מוציאים ספר תורה וקוראים שלשה גברי בפרשת "ויחל". ואפי' אם יום התענית חל בשני וחמישי, אין קוראים בפרשת השבוע, אלא "ויחל". [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמה]. 

מ יש נוהגים להפטיר במנחה "דרשו ה' בהמצאו". ומנהג בני ספרד שלא להפטיר בשום תענית צבור, חוץ מתשעה באב, שבשחרית מפטירים בו "אסוף אסיפם", ובמנחה מפטירים "שובה ישראל". [שו"ת יחוה דעת חלק ה' סימן מ. ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמה]. 

מא ספרדי שנזדמן לבית הכנסת של אשכנזים בתענית צבור במנחה, והזמינוהו לעליית שלישי שצריך להפטיר לפי מנהגם, נכון שיתחמק מלעלות לספר תורה. אבל אם כבר קראוהו בשמו יעלה ויפטיר בברכות, כיון שהם ברכות השבח. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תקמו]. 

מב צבור שטעו וקראו בימי תעניות צבור בפרשת השבוע, בשחרית, אם חלו ימי התענית בשני או בחמישי, ונזכרו באמצע הקריאה, מסיימים בקריאה בפרשת השבוע, ויוצאים ידי חובה. 

מג אין להוציא ספר תורה בתענית צבור לקריאת פרשת ויחל אלא אם כן יש ששה או שבעה מתענים בבית הכנסת, מתוך המנין של עשרה, בין בשחרית בין במנחה. ואם אין יותר מחמשה מתענים בבית הכנסת וחל תענית צבור בשני וחמישי, קוראים בפרשת השבוע שלשה אנשים. ואם חל התענית בימי א.ג.ד.ו. אין להוציא ספר תורה כלל, ואפילו בשחרית שעדיין לא טעמו, כל אלה שחושבים שלא להתענות אינם מצטרפים לרוב מנין להוצאת ספר תורה ולברכת עננו. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמז]. 

מד מי שאינו מתענה מסיבת חולי וכדומה, לא יעלה לספר תורה בתענית צבור בקריאת פרשת ויחל. ולכן כהן שאינו מתענה לא יקראוהו לספר תורה לקריאת ויחל, אפילו אין שם כהן אחר, אלא יצא הכהן מבית הכנסת, ועומד ישראל מתענה לקרות במקום כהן. והוא הדין ללוי שאינו מתענה ואין לוי אחר בבית הכנסת, שיצא מחוץ לבית הכנסת, ויקרא כהן המתענה במקום לוי. ואפילו אם קראוהו בשמו לעלות לספר תורה, יתנצל שאינו מתענה מחמת אונס, ויעלה אחר במקומו. ואפילו מי שעודנו שרוי בתענית וחושב שלא להשלים תעניתו, לא יעלה לספר תורה בפרשת ויחל. ואפילו בשני או בחמישי שחל בו תענית צבור. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמט]. 

מה שליח צבור הקורא בתורה שאינו מתענה, יוכל לקרות בפרשת ויחל בתעניות צבור, אם אין שליח צבור אחר שיוכל לקרות בתורה. [שם]. 

מו בתענית צבור כשאומר השליח צבור הסליחות, יעמדו שנים אחד מימינו ואחד משמאלו, לומר עמו הסליחות. ובזמנינו שכולם אומרים הסליחות עם השליח צבור אין צריך להעמיד אצלו. [שם]. 

מז הכהנים נושאים כפיהם בתענית צבור גם במנחה. ולכתחלה יקבעו זמן תפלת שמונה עשרה של מנחה בתענית צבור, לא לפני ארבעים דקות לפני השקיעה, כדי שעד שיגיע השליח צבור בסוף החזרה לברכת כהנים יהיה בתוך חצי שעה לשקיעת החמה. ואם התפללו מפלג המנחה ואילך, דהיינו שעה ורבע בשעות זמניות קודם צאת הכוכבים, לכתחלה לא יעלו לדוכן, ואם עלו לא ירדו. ובמקום שנהגו שהכהנים עולים לדוכן אחר פלג המנחה, יש להם על מה שיסמוכו. אבל אם מתפללים בעוד היום גדול, לפני פלג המנחה אין לכהנים לישא את כפיהם. ואפילו במקום שנהגו לעלות לדוכן יש למחות בידם ולהנהיג שלא יעלו, וכדין מנחה של יום הכפורים שאין בה נשיאות כפים מפני שמתפללים מבעוד יום. ואם מתפללים מבעוד יום, כשם שאין נושאים כפים כך אין השליח צבור אומר בחזרה "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו'". [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקנ]. 

מח כהן שאינו מתענה לא ישא את כפיו, ויצא לחוץ בעת נשיאת כפים. [ילקו"י מועדים תקנא]. 

מט אם נמשכה תפלת מנחה לאחר השקיעה, רשאים הכהנים לישא את כפיהם תוך זמן של בין השמשות שהוא שלש עשרה דקות וחצי [בשעות זמניות] אחר השקיעה. אבל אחר צאת הכוכבים, אין לכהנים לישא את כפיהם. [שו"ת יחוה דעת חלק ו' סימן מ]. 

נ בתענית ז' באדר או שובבי"ם, אפי' יש עשרה מתענים בבית הכנסת אין לעשות נשיאות כפים במנחה. ומכל מקום אם עלה הכהן לישא כפיו לא ירד. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תקנא]. 

נא פשט המנהג בארץ ישראל שמניחים תפילין בתעניות צבור בשחרית בלבד. ויש שנהגו להניח תפילין גם במנחה של תעניות צבור, [והיינו בעשרה בטבת, י"ז בתמוז, צום גדליה, ותענית אסתר], כדי להשלים מאה ברכות, אך לא ראינו כיום שנהגו כן בארץ ישראל, והנח להם לישראל. ורק בתשעה באב יש שנהגו כדעת מרן להניח תפילין במנחה בלבד. אך המנהג הקדום בירושלים [קודם שפשטו הוראותיו של מרן] להניח תפילין גם בט' באב בשחרית. [יחו"ד ח"ב סי' סז]. 

נב מעיקר הדין מותר לעשות חופה בתעניות צבור אף בשחרית, כגון בצום גדליה, עשרה בטבת, וצום י"ז בתמוז. אלא שעדיף יותר לעשות החופה במוצאי הצום לאחר צאת הכוכבים. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אבן העזר סימן ז'. וחלק ב' חלק יורה דעה סימן כד סק"ד]. 

סימן רס - דיני כניסת שבת

א מצוה לרחוץ כל גופו ולחוף את ראשו בערב שבת במים חמים לכבוד שבת. ואם אינו יכול להתרחץ כל גופו, יתרחץ לכל הפחות פניו וידיו בחמין. וגם מי שתורתו אומנותו יבטל מלימודו כדי להתרחץ לכבוד שבת. ואם אפשר נכון לטבול במקוה בערב שבת. וגם נשים צריכות לרחוץ לכבוד שבת. ויש ליזהר שלא לרחוץ סמוך כ''כ לחשכה, שלא יבואו לידי חשש חילול שבת. ונכון יותר להתרחץ ביום שישי, שאז ניכר שהוא מתרחץ לכבוד שבת, ואם אי אפשר לו להתרחץ ביום ו', ירחוץ בליל שישי, ואם אינו יכול, יתרחץ ביום חמישי, כי כל מה שהוא קרוב לשבת, ניכר שהוא לכבוד שבת. ומצוה להתרחץ גם בערב יום טוב, כמו בערב שבת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קטז]. 

ב אם היו שערות ראשו גדולות, מצוה לגלחן בערב שבת לכבוד שבת. ואם אי אפשר לו להסתפר ביום שישי, יסתפר ביום חמישי. וכשחל ר''ח ביום שישי מותר להסתפר לכבוד שבת. ויש הנוהגים לחוש לצוואת רבי יהודה החסיד שאסר להסתפר בר''ח. אך אין מנהגינו לחוש לזה. 

ג אם היו צפרניו גדולות, מצוה ליטלן לכבוד שבת. ומותר להסתפר ולגזוז את הצפרנים ביום חמישי, אף שהשערות והצפרניים חוזרות לצמוח בשבת. ואסור לזרוק את הצפרנים לארץ, אלא אם כן הוא בבית הכנסת או בבית המדרש, במקום שאין נשים מצויות. [ילקו''י שבת א עמוד קיח]. 

ד כיון שאסור להפריש חלה בשבת וביום טוב [בעיסה שנילושה מערב יום טוב], לפיכך תיקנו חכמים שישאל אדם לבני ביתו בערב שבת ובערב יום טוב סמוך לחשכה, בלשון רכה, אם הפרישו חלה ממיני מאפה, ואם לא הפרישו אומר להם שיפרישו החלה קודם כניסת השבת. ובפרט יש לשאול על כך בערב פסח, שלא ישכחו להפריש חלה מן המצות שאפו עבור ליל פסח. וצריך לומר את הדברים בלשון רכה, כדי שיקבלו ממנו. ואמנם מי שאינו רגיל לאפות לחם או שאר מיני מאפה בביתו, אין צריך שישאל בערב שבת על הפרשת חלה. וכן במקומות שרגילים לקנות פירות וירקות ממקומות שיש להם הכשר כדת שכבר הפרישו מהם תרומות ומעשרות, אין צריך לשאול עשרתם. וכן במקומות שאין רגילים להניח עירובי חצרות ועירובי תחומין, אין צריך שיאמר להם ערבתם. ורק יאמר לבני ביתו להדליק את הנר, ולהזהירם סמוך לחשכה שיפסיקו לעשות מלאכה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קכא]. 

ה מנהג נכון הוא להכריז סמוך לחשיכה על כניסת השבת. ועל ראשי הקהל לדאוג לכך שתהיה הכרזה סמוך לכניסת השבת. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד קכא] 

סימן רנז - דיני הטמנה
א פירות שנאכלין כמות שהן חיים מותר ליתנם מערב שבת סביב לקדרה אף שאינה גרופה וקטומה, אף על פי שאי אפשר שיצלו קודם חשכה. וטוב להחמיר ליתן על כירה גרופה וקטומה [כמבואר לעיל בסימן רנג ס''א]. ומיהו צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה, ושלא להוסיף עליו כיסוי עד שיצולו, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת. [ילקוט יוסף שם, עמוד קי].
ב אין טומנין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, ואפילו אם התבשיל נתבשל כל צרכו, ואף אם היה בדעתו מתחלה להטמין, גזרה שמא ירתיח את התבשיל שהוא צונן, כדי להטמינו אחר שנתחמם. ולכן אין להקל בזה אפילו בתבשיל שנתבשל כל צרכו. ולכן אין לכסות בשבת את הקדרה בשמיכות או בבגדים, או בצמר, אם הכיסוי יורד לדפנות הקדרה. וכן אין לכסות בשבת עצמה את הקדרה המונחת על הפלאטה, או על אש מכוסה בפח או אזבסט. ואף על ידי גוי אסור להטמין. אבל בספק חשכה שהוא בין השמשות, טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל. ובדבר שמוסיף הבל, כגון פסולת של זיתים ושומשמין, או מלח סיד וחול, אין טומנין אפילו מערב שבת. ואם עבר והטמין בערב שבת בדבר המוסיף הבל, יסיר את הכיסוי קודם כניסת השבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד קי].
ג לכתחלה אין לתת שמיכה או בגדים בשבת על גבי הקדרה, גם אם נותן השמיכה על גבי הקדרה מלמעלה, ואין השמיכה יורדת לדפנות. ואמנם יש מקילין בדבר, ולדעתם אין דין הטמנה אלא כשהשמיכה נוגעת בדופני הקדרה. ולדעתם כן הוא דעת מרן השלחן ערוך. ולכן המיקל בזה באופן שאין הבגד יורד לדפנות, יש לו סימוכין בהלכה. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד קיא, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקמא, ובשארית יוסף ח''ג עמ' שעז. ודעת החזון איש (סי' לז ס''ק יט בד''ה והנה הרא''ש) שאם הבגדים נוגעים בקדרה אסור לכסות הקדרה, אפילו אין הבגדים נוגעים בדפנות. וראה בשאר''י הנז'].
ד אף על פי שאין טומנין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, מכל מקום בערב שבת מותר לכסות את הקדרה בשמיכות גם כשיורדים לצדדים. ואם טמן מבעוד יום, ונתגלה בשבת, מותר לחזור ולכסותו. וכן מותר לגלותו כדי להוציא ממנו מאכל, ולחזור ולכסותו. וכן אם רצה להוסיף עליו עוד שמיכות ובגדים בשבת, או להחליפם, מותר. והוא שנתבשל כל צרכו. אבל אם לא נתבשל כל צרכו, אסור להוסיף על כיסוי הקדרה הנמצאת על האש, או על הפלאטה, שעל ידי כך ממהר את הבישול. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קיא]
ה קדרת חמין המונחת על פלאטה חשמלית בשבת, או על גז דלוק שיש טס מתכת מפסיק בין הקדרה לאש, נהגו העולם לכסות את הקדירה מערב שבת בבגדים, אף אם הבגדים יורדים לשולי הקדרה, שאף שהקדרה מונחת על פלאטה, סמכו על הסוברים שגם בזה אין איסור הטמנה מערב שבת בדבר שלא מוסיף הבל. והמחמיר תבוא עליו ברכת טוב. אבל תבשיל המונח על גבי כירה או פתיליה בוערת, נכון לחוש להניח כלי רחב על הקדרה, ועליו יניח הבגדים, כדי שהבגדים לא ירדו לדפנות הקדרה. ומכל מקום המנהג להקל בזה, ויש להם על מה שיסמוכו. אך טוב להחמיר בזה שהבגדים לא יכסו את צידי הקדרה. [שם עמו' קיא. יבי''א ח''ו סי' לג].
ו מותר לתת קופסת שימורים שיש בתוכה בשר מבושל וכדומה, בתוך מים חמים שבכלי שני, ואין בזה איסור הטמנה, שאין הטמנה באוכלים. וכן חתיכת בשר או עוף מבושלת כל צרכה, מותר להניחה בשבת בתוך תבשיל רותח כדי לחממה. ואפילו אם התבשיל נמצא על הפלאטה אין איסור להכניס לתוכו חתיכת עוף מבושלת, שאין בישול אחר בישול ביבש, וגם אין מיחזי כמבשל בפלאטה. וכן מותר לתת בקבוק חלב לצורך תינוק בתוך כלי שיש בו מים חמים [כלי שני] כדי לחממו. ואפילו אם הבקבוק כולו מכוסה במים, מותר. ואין לחוש בזה לאיסור הטמנה. אבל אין לחמם את החלב בכלי ראשון, אפילו אם אין החלב על האש, אף אם החלב הוא כבר מבושל מבעוד יום, שיש בישול אחר בישול בדבר לח. ואף שיש שכתבו להקל בבישול נוסף ברוטב משום מצטמק ורע לו, שהרוטב מתאדה, [רבינו ירוחם, ש''ע סימן שיח ס''ח, מנחת כהן, מג''א, ברכ''י, זרע אמת, שם חדש, ועוד], הנה לא בכל דבר לח נחשב כמצטמק ורע לו, ויש מחלקים בין מים לתבשיל, או בין היכא דניחא ליה להיכא דלא איכפת ליה מהרתיחה, וגם יש חולקים ואוסרים בזה, ולכן יש להחמיר בחלב. ומכל מקום אם נותן חלב מבושל מערב שבת לתוך כלי ראשון, או מניחו על הפלאטה, או אש מכוסה, ועומד לידו להשגיח שהחלב לא יגיע לחום שהיד סולדת בו, יש להקל, כל שהדבר נעשה לצורך תינוק. [ילקו''י שבת א' עמ' קיב, ובמהדורת תשס''ד עמ' תקלט, ובשבת כרך ג' עמ' קמא, ובמהדורת תשס''ד עמוד תעד].
ז אם הטמין תבשיל בדבר המוסיף הבל מערב שבת, התבשיל אסור לאוכלו בשבת אפילו בדיעבד, ודוקא אם הטמין תבשיל צונן שנתחמם על ידי ההטמנה, או שהטמין תבשיל חם ועל ידי ההטמנה נצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה הראשונה מותר, כיון שלא הרויח ממעשיו. ואם הטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל, כיון שההטמנה רק שמרה על חום התבשיל, בדיעבד התבשיל מותר באכילה בשבת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קיג].
ח כבר ביארנו לעיל שמותר לסגור את דלת תנור אפיה חשמלי בשבת, ואין בזה איסור הטמנה, אולם אם יש בתוך התנור תבשיל של נתבשל כל צורכו, אסור לסגור את דלת התנור בשבת, אף אם מתכוין לסגור את התנור כדי שלא יכנס לתוכו אבק. וכן תבשיל שלא נתבשל כל צרכו, ועומד על הכירה או על הפלאטה אם הסיר את המכסה מהקדרה, אסור להחזירו. ואם נתבשל כל צרכו מותר לחזור ולכסותו. ולכתחלה נכון ליזהר שבשעה שמסיר את המכסה שלא יפלו טיפות מים לתבשיל. ומיהו אם טיפטף מים לתבשיל או על הפלאטה, נחשב כמתעסק, ואינו בכלל מעשה עבירה, ורק לכתחלה נכון ליזהר בזה. ואם עבר ועשה כן, מעיקר הדין אין צריך תיקון, ומכל מקום יתחזק יותר בלימוד תורה ביתר שאת. [ילקוט יוסף שבת א' עמוד קיד].
ט מותר לערות בשבת מים רותחים מכלי ראשון, [אפילו מכלי ראשון הנמצא על הפלאטה], לתוך קנקן העשוי להעמיד בתוכו חום המים במשך מעת לעת, הנקרא ''טרמוס'', ולכסותו בפקק שעליו, ואין לחשוש בזה משום איסור הטמנה. וכן מותר לתת בשבת תבשיל חם, אפילו אם היד סולדת בו, לתוך מיתקן ''קל חם'' הנועד לשמירת החום, ולסוגרו, ואין בזה איסור הטמנה. ואף אם התבשיל לא נתבשל כל צרכו, מותר להניחו בתוך המיתקן הנ''ל. וכן מותר להניח בשבת משקאות קרים בתוך מיתקן הנועד לשמור על הקור של המשקאות. [שבת א' עמוד קיד].
י תבשיל שהועבר לקדרה אחרת, אפילו שהוא עדיין חם, מותר להטמינו בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל, כגון שמיכות ובגדים וכדומה. וכן מותר לכסות בבגדים או בשמיכות צמר קדירה שיש בתוכה תבשיל צונן, או תבשיל שאינו חם חום שהיד סולדת בו, אפילו אם מתכוין להפיג צינתו. ובדבר המוסיף הבל, אין להטמין גם דבר צונן, ואפילו מבעוד יום. [ילקו''י שבת א עמו' קטו].
יא מצוה להטמין לשבת [בדרך המותרת] כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קטז]. 

 ט הנוטל קדרה מעל האש בשבת, והתבשיל מבושל כל צרכו, אם הוא תבשיל יבש, מותר לו להחזיר את התבשיל על פלאטה, או על גז מכוסה בפח או אזבסט, גם אם התבשיל נתקרר, וגם אם הניחו על גבי קרקע. ואם הוא תבשיל שרובו מרק, אסור לו להחזירה על הפלאטה, אלא אם כן התבשיל עדיין חם בחום שהיד סולדת בו, וגם לא הניח הקדרה על גבי קרקע, אלא הניחו על גבי כסא או שלחן או שיש במקום שרגילים למזוג שם את האוכל, ולא להניחו. אבל אם התבשיל פושר, או שהניח התבשיל על גבי קרקע או במקום שדרך להניחו שם אחר סיום השימוש בקדרה, אין להחזיר הקדרה אף על גבי פלאטה. ואחינו האשכנזים מקילים להחזיר תבשיל לח כל שלא נצטנן לגמרי, אפילו אם אין היד סולדת בו. ולשיטתם צריך שיהיה בדעתו בעת שהסיר את הקדרה מעל האש, להחזירה אחר כך, ושהקדרה תהיה בידו. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קג].
י תבשיל המונח על אש דלוקה, ובמהלך השבת כבה הגז, והתבשיל הוא רובו לח, יש אומרים שאסור ליקח את התבשיל מעל האש, ולהניחה על אש מכוסה של השכנים, אפילו אם התבשיל עדיין חם בחום שהיד סולדת בו, שאין להעביר מכירה לכירה. וכן הדין בתבשיל לח המונח על פלאטה חשמלית, ונפסק החשמל בשבת, שאין להעביר את התבשיל לפלאטה של השכנים, שאין להעביר מכירה לכירה. ויש חולקים ואומרים שכל זה בכירה שבזמנם, אבל בגז מכוסה בפח או אזבסט, וכן בפלאטה חשמלית המיוחדת לשבת, אין איסור להעביר מכירה לכירה, אחר שאין בזה משום מיחזי כמבשל. שהרי ברוב פעמים אין רגילים לבשל בפלאטה חשמלית, או בגז מכוסה בפח. וכבר כתב הרשב''א, שאין לאסור משום מיחזי כמבשל אלא בדבר שרגילים לבשל בו ''ברוב פעמים''. וכן עיקר לדינא כסברא זו, שמותר להעביר תבשיל לח מפלאטה שכבתה לפלאטה של השכנים. ואמנם יש ליזהר שאם התבשיל רובו לח [דהיינו שהיבש משמש לדבר הלח, כגון מרק עם איטריות או קניידלאך], צריך שישאר עדיין חם בחום שהיד סולדת בו, שאם נצטנן או נעשה פושר אין להעבירו לפלאטה אחרת, שיש בישול אחר בישול בדבר לח. והוא שהתבשיל מבושל כל צורכו. והאשכנזים מקילין גם בתבשיל פושר, ורק בצונן לגמרי מחמירים. [ואף שבילקו''י שבת א' עמוד קה נתבאר, דלכתחלה נכון להחמיר בזה, הנה אחר שכתבנו בילקו''י שבת כרך ג', שאין איסור מיחזי כמבשל בפלאטה של שבת, או על גז מכוסה בפח או אזבסט, וסמכנו על דברי הרשב''א והמהרי''ל, ממילא האיסור להעביר מכירה לכירה אינו אלא בזמנם, אבל לא בפלאטה וגז מכוסה. ולפני שנים מרן אאמו''ר נסתפק אם יש בדבר משום מיחזי כמבשל, אך אחר שראה מה שכתבנו בשבת כרך ג' הסכים לדינא שאין מיחזי כמבשל בפלאטה ובגז מכוסה בפח. וראה עוד בשארית יוסף ח''ג עמ' שעד].
יא בתבשיל יבש, כגון החמין שעושים לכבוד שבת משועית או חומוס, עם תפוחי אדמה ובשר וכו', שהעיקר הוא היבש, ולא איכפת לו ממיעוט רוטב שיש בתוכו, מותר להעביר מפלאטה לפלאטה אף בנצטנן. וכן מגז לגז, כשיש כיסוי פח או אזבסט על הגז השני. ובפרט אם מעביר את החמין למקום שאין אש תחתיו. והוא שהתבשיל יהיה מבושל כל צרכו. [ילקו''י שבת א' עמ' קה, ועמ' תקלו]. אולם כיריים חשמליים שרגילים לבשל על זה, וגם להשהות על זה לפי מדת דרגות חום, יש לחוש בזה למיחזי כמבשל, וצריך שיהיו תנאי החזרה כדי להחזיר עליו. ואם עברו והעבירו מפלאטה לפלאטה בתבשיל שרובו לח, והיה צונן או פושר, מותר לאכול מתבשיל זה בשבת. שיש לסמוך בדיעבד של שיטת הרמב''ם והרשב''א, שאין בישול אחר בישול גם בדבר לח. [וכן דעת הרמב''ן, הר''ן, והריטב''א]. וכן מותר להעביר קדרה מכירה לכירה על ידי גוי, גם בתבשיל לח צונן. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד קה].
יב מותר לתת אפי' בשבת תבשיל מרק מבושל צונן על גבי פלאטה חשמלית שאינה פועלת, ובמשך השבת תדלק על ידי שעון שבת, והמחמיר תבא עליו ברכה. [ילקו''י שם עמו' קו. יבי''א י' עמו' מא].
יג תבשיל המונח על הפלאטה, ונצטמק, אסור לתת לתוכו מים רותחים בשבת, אף אם התבשיל הורד מעל האש. מפני שכשיצאו המים מהכלי ראשון פסקה רתיחתם וחוזרים ומתבשלים בתבשיל. אלא יסיר הקדרה מעל הפלאטה, ויניח קדרה ריקנית על פי הכירה, ואז ישים הקדירה שהתבשיל בתוכה על גבי הקדירה הריקנית, ויזהר שהתבשיל [לח] יהיה רותח. ואין צריך ליזהר שלא ליתן הקדרה על גבי קרקע, דבפלאטה חשמלית אין איסור מיחזי כמבשל. ואף העדות שנהגו בחוץ לארץ להקל בהוספת מים רותחים לתבשיל, בארץ ישראל ינהגו כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. ומותר ליתן קדרה ריקנית להפסיק בין קדרת החמין לאש, אפילו קדרה חדשה, אחר שהקדרות שלנו נגמרה מלאכתם בבית החרושת. ואם עבר ויצק מים חמים אל תוך התבשיל שנצטמק, אין לאסור משום כך לאכול את התבשיל בשבת. ואם עירה את התבשיל לכלי שני, מותר לערות עליו רותחים. והאשכנזים נוהגים להקל לערות בשבת מים חמים שלא נצטננו לגמרי, לתבשיל שנצטמק לאחר שהורד מעל האש. [ילקו''י שבת א' עמוד קז].
יד אסור לערות בשבת מים רותחים לתבשיל שבכלי ראשון שהיד סולדת בו, אף לאחר שהעבירוהו מעל האש. אך אם שופך מים מרובים מאד, ובבת אחת, לתוך כלי ראשון שהעבירוהו מעל האש, מותר. ובזה מותר אפילו בצונן, שאין הצוננים מתבשלים בתוך הרותחים אלא מפשירים את הרותחים. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד קט].
טו כל מה שאסור לישראל מהדברים הנזכרים, בדיני שהייה והטמנה, אסור לומר לגוי לעשותו, ואם אמר לגוי להדליק האש ולחמם הקדרה אם נצטנן, או שאמר לו להניח על אש גלויה, אף שהתבשיל היה מבושל כל צרכו, אסור לאכול ממנו אף לאחר שי צטנן. [רשב''א בתשובה. ב''י].
טז המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו [תבשיל לח] וירא פן יקדיח יותר, יכול להסיר ולהניח קדירה ריקנית על הגז, ואז ישים הקדרה שהתבשיל בתוכה על גבי הקדירה ריקנית. ויזהר שלא יניח קדירתו על גבי קרקע, ושתהיה רותחת. אולם בתבשיל המונח על גבי גז מכוסה בפח, או על גבי פלאטה של שבת, יש להקל גם אם הניחה על גבי קרקע. ובלבד שהקדרה תהיה רותחת, שאם לא כן יש בזה משום בישול אחר בישול בלח. [ובזמנם היו רגילים לבשל על קדרה ריקנית, ולכן שייך בה מיחזי כמבשל]. [ילקו''י שבת כרך א' מהדורת תשס''ד, עמוד תקלו].