chiddush logo

הלכה יומית

המשך הלכות ומנהגי ט''ו בשבט

ו בשנה שחל ט''ו בשבט בשבת, יש נוהגים להביא הפירות לברך עליהם מיד לאחר הקידוש, קודם נטילת ידים של הסעודה. ויש לפקפק על מנהג זה, כי ישנה מחלוקת בפוסקים אם צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה, או נפטרים בברכת המזון שלאחר הסעודה. ועל כל פנים אם הביאום קודם סעודה ואכלו מהם כשיעור, לא יברכו ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמט]. 

ז כשחל ט''ו בשבט בימי החול, לכתחלה אין להביא הפירות לאחר ברכת המזון, כדי להרויח ברכה אחרונה, מחשש שהוא גורם לברכה שאינה צריכה. ורק אם טעו והניחום לאחר ברכת המזון על ידי שכחה וכיוצא, מותר להביאם, ויברך לפניהם ולאחריהם כהלכה. אך בשבת מותר לכתחלה להניחם ולהביאם לאחר ברכת המזון כדי להרויח מאה ברכות בכל יום. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רנ]. 

ח יש נוהגים לרקח האתרוג בסוכר ולעשותו ריבה ולאוכלו בליל ט''ו בשבט, ואין לברך עליו שהחיינו לכל הדיעות, הואיל וכבר בירך עליו שהחיינו בעת נטילתו עם הלולב ביום טוב של חג סוכות, ובזה יצא ידי חובה גם מברכת שהחיינו שעל האכילה, שהרי הוא כבירך בשעת ראייה על פרי חדש, שאינו חוזר ומברך בשעת אכילה. אולם אשה צריכה לברך שהחיינו בט''ו בשבת בעת אכילת האתרוג, אחר שאינה מברכת על הלולב.[ילקו''י מועדים עמ' רנ]. 

ט פירות שמצויים בהם תולעים צריך שיפתחם ויבדקם לפני שיברך עליהם ברכת הנהנין. וצריך להזהיר מאד מדי פעם בפעם על בדיקת הפירות והירקות שמוחזקים בתולעים, שהוא איסור חמור, שהאוכל תולעת חייב חמשה לאוין. והרי זה משקץ נפשו ומטמא לבו מעבודת השי''ת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רנ]. 
 מהלכות ומנהגי ט''ו בשבט

א יום ט''ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. ונפקא מינה לכמה הלכות בדיני ערלה ותרומות ומעשרות, וכמו שיבואר להלן בהלכות ערלה ותרומות ומעשרות. ואסור להתענות ביום ט''ו בשבט. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמז]. 

ב במקומות שנהגו שהחתן מתענה ביום חופתו, לא יתענה בט''ו בשבט, אף על פי שהוא מתענה בחודש ניסן ביום חופתו. ובלאו הכי מנהג הספרדים שאין החתן מתענה כלל ביום חופתו אפילו בשאר ימות השנה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמז]. 

ג אין אומרים וידוי ונפילת אפים בט''ו בשבט. ואם חל ט''ו בשבט בשבת אין אומרים צדקתך צדק וכו' במנחה. והמנהג שאין אומרים וידוי ונפילת אפים במנחה של יום י''ד בשבט. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמח]. 

ד יש נוהגים לעשות לימוד בליל ט''ו בשבט, וקוראים במשנה ובזהר מענינא דיומא, וכבר נדפס ספר ''פרי עץ הדר'' במיוחד לכך, וכל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם. ומכל מקום יש ללמוד ''בהבנה'' ככל האפשר, ובפרט יש ללמוד בהלכות השייכות לדיני ט''ו בשבט, בעניני ערלה ותרומות ומעשרות, ובדיני קדימה בברכות [לעיל סימן ריא]. 

ה נוהגים להרבות באכילת מיני פירות של אילנות בליל ט''ו בשבט, ובעיקר פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, להראות בזה שהוא ראש השנה לאילנות, ולברך עליהם ברכות הראויות להם. ומנהג יפה הוא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמח]. 
 סימן רעא - דיני קידוש על היין

א אחר תפלת ערבית ימהר לילך לביתו לקדש, שמצוה להקדים לקדש את היום, וכל הזריז הרי זה משובח. ולכן לא יתעכב בשיחה עם המתפללים, אלא יזדרז לביתו כדי לקדש. ויש נוהגים לברך את הבנים קודם הקידוש, ויש הנוהגים כן אחר הקידוש. ונכון לנשק את ידי אביו ואמו אחר הקידוש. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד קעד. ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלד]. 

ב מצות הקידוש בליל שבת צריכה להיות קודם נטילת ידים לסעודה. וכמו שכתבו רב עמרם גאון, והרי''ף, והרמב''ם, ומרן השלחן ערוך. וכן פשט המנהג בכל עדות המזרח. והנוהגים ליטול ידיהם תחלה קודם הקידוש, עליהם לשנות מנהגם ולקדש קודם הנטילה לסעודה. 

ג מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בכניסתו בדברים, שנאמר, זכור את יום השבת לקדשו, כלומר, זכרהו זכירת שבח וקידוש. ומדברי סופרים צריך שתהיה זכירה זו על כוס של יין, וסמכו על מה שמצינו זכירה ביין, ככתוב: זכרו כיין לבנון, ונאמר: נזכירה דודיך מיין. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלד]. 

ד אף בקידוש של יום טוב, דעת רבים מהראשונים שהוא מן התורה, ואף על פי שהרב המגיד כתב שהקידוש בליל יום טוב הוא מדברי סופרים, והביאוהו האחרונים להלכה, מכל מקום רבים מהראשונים סוברים שהוא מן התורה כמו בשבת, וכן עיקר להלכה. ולכן אם חל יום טוב בערב שבת, ואין לו אלא כוס אחד של יין בלבד, יקדש על הכוס בליל יום טוב, ובליל שבת יקדש על הפת אם לא נזדמן לו יין בינתים, שאין מעבירין על המצות. [ילקו''י שבת כרך א עמ' רלז] 

ה כשיבא לביתו ימהר לקדש ולאכול מיד. ורשאי אדם לקבל שבת מבעוד יום ולקדש ולאכול, ואחר כך יתפלל ערבית בלילה. ובלבד שיתחיל באכילתו חצי שעה קודם זמן ערבית, שהוא זמן צאת הכוכבים. [ילקו''י שבת א' עמוד רד, ועמוד תקעג. שארית יוסף ח''ג עמוד שפח]. ומותר לכתחלה לקדש מבעוד יום, אף על פי שהקידוש מן התורה, ועדיין לא קדש היום. משום שאנו סומכים להלכה על הפוסקים הסוברים שהתוספת מחול על הקודש מן התורה, ואפילו להאומרים שתוספת שבת היא מדברי סופרים, יש לסמוך על דעת המרדכי (סוף פ''ב דמגילה), שהואיל והזמן ממילא קא אתי, שבעוד זמן מה יקדש היום מאליו, ובעל כרחו יבא לידי חיוב מן התורה, שפיר יוצא ידי חובת קידוש, בקידוש שמקדש מבעוד יום, ויכול לאכול אף משחשכה על סמך הקידוש שקידש מבעוד יום. וכבר נתבאר שנכון להחמיר לאכול עוד פת כשיעור אחר צאת הכוכבים. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלח]. 

ו המתארח בשבת אצל מכרים שאינם בקיאים בהלכה כל כך, ונסתפק שמא המקדש לא כיוון להוציאו ידי חובת קידוש, וכן מי שנסתפק אם קידש או לא, אינו מקדש מספק, שמאחר והתפלל ערבית, ומן התורה יצא ידי חובת קידוש בתפלה, ומה שצריך לקדש על היין הוא מדרבנן, ממילא הוה ליה ספק דרבנן ולקולא. ובפרט דהוי ספק ספיקא, שמא קידש, ושמא יצא ידי חובתו בתפלה. ואף על פי שאמרו (בפסחים קיז:) שצריך להזכיר בקידוש יציאת מצרים, ובתפלת ערבית של שבת אין שם זכר ליציאת מצרים, יש לומר שכל זה מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועוד, שכיון שהזכיר יציאת מצרים בקריאת שמע ואמת ואמונה, וסמך גאולה לתפלה, נחשב לו כאילו הזכיר יציאת מצרים בתפלה, ויצא ידי חובת קידוש מן התורה. ומכל מקום אם יכול טוב שישמע הקידוש ממי שבודאי לא קידש ויצא ידי חובת קידוש. ואם נסתפק אם קידש ועדיין לא התפלל ערבית, יכוין בתפלתו לצאת ידי חובת קידוש, ויאמר בתפלה [אחר זכר למעשה בראשית]: זכר ליציאת מצרים. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רלט]. 

ז אם אין יין בעיר, או שהיין מזיק לו, מקדש על הפת [בליל שבת]. ואם יש מי מהשומעים שישתה רוב רביעית מכוס הקידוש, יקדש על היין ויטעם משהו, ויתן לאחר לשתות. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רמ]. 

ח מי שנמצא בחוץ לארץ במקום שאין שם יין כשר לקידוש, שכל היינות שם הם יין נסך, או מי שנמצא במדבר ואין לו יין לקדש עליו, וגם אין לו פת, אין לו לברך את ברכת הקידוש, שאין מברכים ברכה זו אלא על היין או על הפת. ודי במה שמזכיר דברי שבח וקדושת השבת בתפלתו. וטוב שיוסיף בתפלה ''זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים'', ויכוין לצאת ידי חובתו, שמצוות צריכות כוונה. [ילקו''י שבת כרך א עמו' רמא, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקצד]. 

ט נשים חייבות בקידוש מן התורה, ואף על פי שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה, מכל מקום בקידוש היום חייבות מכח היקש, שנאמר בלוחות הראשונות (בפרשת יתרו): ''זכור'' את יום השבת לקדשו, ונאמר בלוחות האחרונות (בפרשת ואתחנן): ''שמור'' את יום השבת לקדשו. וקיבלו חז''ל, כי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, לומר: כל שישנו בשמירת שבת, שמוזהר שלא לעשות מלאכה בשבת, ישנו גם בזכירה. כלומר, שחייב בקידוש. והואיל וגם הנשים מוזהרות על שמירת שבת, כי על מצות לא תעשה נשים חייבות אף כשהן מצוות שהזמן גרמא, ישנן גם בחיוב מצות זכירת שבת, דהיינו קידוש היום. [ברכות כ:]. וגם בקידוש של יום טוב נשים חייבות, וכן בקידוש של היום, שנקרא ''קידושא רבה'', בין בשבת בין ביום טוב. ולפיכך הנשים מוציאות את האנשים ידי חובת קידוש, הואיל והן מצוות על הקידוש מן התורה כמותם. ואף אשה שהתפללה ערבית של שבת יכולה להוציא ידי חובה איש שלא התפלל. ומכל מקום משום צניעות נכון שהאשה לא תוציא אנשים ידי חובת קידוש אלא כשהם מבני ביתה. וגם אשה שלא התפללה ערבית בליל שבת, יכול בעלה שהתפלל כבר להוציאה ידי חובת קידוש, שבמצות קידוש שהנשים חייבות יש דין ערבות, ואמרינן בהו אף על פי שיצא מוציא, מדין ערבות. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רמא, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקעג]. 

י כשבעל הבית נעדר מסיבה מסויימת מהבית, וכגון ששוכב בבית חולים, או נמצא בחוץ לארץ, או שיצא למילואים, וכדומה, אין הקטן שהוא פחות מבר מצוה, יכול לקדש בליל שבת כדי להוציא ידי חובה את אמו ויתר בני הבית. הואיל ואין הקטן חייב במצות אלא מדברי סופרים כדי לחנכו במצות, אינו יכול להוציא אחרים החייבים בקידוש מן התורה, שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם. ואפילו אם הקטן עדיין לא התפלל ערבית של שבת, ואמו ושאר בני הבית הגדולים התפללו ערבית של שבת, אינו יכול להוציאם ידי חובת קידוש. ואפילו אם כיוונו בפירוש לצאת ידי חובת קידוש מן התורה בתפלה. ואם אין שם אלא קטן, והאשה אינה יודעת לקדש, יאמר הקטן הקידוש, והאשה תאמר אחריו מלה במלה עד סוף הקידוש. [ילקו''י שבת כרך א' (עמ' רמג). וע''ע בשו''ת יביע אומר ח''ט (חאו''ח סימן כו) שהביא דעת הרבה פוסקים הסוברים דמצות חינוך קטן היא על האב ואינו על הבן, ולכן אינו מוציא אחרים י''ח גם במצוות דרבנן. וכ''ד רש''י, והרמב''ם, והרמב''ן, והריטב''א, והמאירי, והמרדכי, והרא''ש, והר''ן] 

 סימן ער - לומר ''במה מדליקין''

א נוהגים לומר פרק במה מדליקין. ומנהגינו לאומרו קודם תפלת ערבית.[ילקו''י שבת א עמ' רלא] 

ב אין אומרים ''במה מדליקין'' ביום טוב, שהרי מותר להדליק ביום טוב באותם שמנים ופתילות שאסרו חכמים להדליק בהם נר של שבת. וכן ביום טוב שחל בשבת, וכן בשבת חול המועד ובשבת של חנוכה, וביוהכ''פ שחל בשבת. אלא אומרים ''אמר רבי אלעזר א''ר חנינא תלמידי חכמים וכו'''. אבל בשבת שחל אחר יום טוב, מנהגינו לומר ''במה מדליקין''. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלא]. 

ג כשמתפללים בליל שבת בבית האבל, בתוך שבעה ימי אבלות, לכתחלה אין להנהיג לומר שם ''במה מדליקין''. אלא שכבר נהגו לומר ''במה מדליקין'' בערב שבת בבית האבל, ויש ליישב המנהג. ואם מתפללים בבית האבל אחר שבעה ימי אבלות, צריך לומר שם במה מדליקין. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלב] 

ד יש נוהגים לקרוא בכל ערב שבת ''שיר השירים'' בנעימה. ומנהג חסידי בית אל לקרותו בין מנחה לערבית אחר קבלת שבת. ויש שנוהגים לקרותו קודם מנחה. ואם יש לחשוש שעל ידי קריאת שיר השירים יעבור זמן מנחה, יש לדחות את קריאת שיר השירים אחר קבלת שבת. ומכל מקום אם רב בית הכנסת דורש לפני הקהל בליל שבת, ויש טורח צבור גם בדרשת הרב וגם בקריאת שיר השירים, יש להעדיף את דרשת הרב, על פני אמירת שיר השירים, ובפרט שלא בכל המקומות נהגו לומר שיר השירים. ומיהו יש לעשות הכל בלי מחלוקת ומצה ומריבה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלב].