הלכה יומית

 

סימן תרפו - דין תענית אסתר


א בימי מרדכי ואסתר נקהלו היהודים בי''ג אדר לעמוד על נפשם מפני אויביהם ושונאיהם, והיו צריכים וזקוקים לרחמים לבל יוכלו אויביהם לשלוט בהם, ועמדו בתפלה ובתחנונים וישבו בתענית באותו יום, כשם שמשה רבנו ביום שנלחם עם עמלק עמד בתענית ובתפלה, וגבר ישראל. [כמבואר במכילתא ס''פ בשלח]. והשי''ת אלקי אבותינו שמע תחנתם וקיבל תשובתם ותעניתם ברצון, וביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, והרגו היהודים בשונאיהם שבעים וחמשה אלף איש, מלבד מה שהרגו בשונאיהם בשושן הבירה, ולא נפקד מאתנו איש, כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות. ולכן נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות ביום זה בכל שנה ושנה זכר לנס שנעשה להם. וצום זה נקרא ''תענית אסתר''. [ילקו''י מועדים עמ' רעז. חזו''ע על פורים עמ' לז. מדרש תנחומא (פר' בראשית). שאילתות דרב אחאי גאון (פר' ויקהל סי' סו). הרמב''ם (פ''ה מתענית ה''ה). וע''ע בהר''ן (ספ''ב דתענית) בשם הראב''ד שכתב, שיש לנו סמך בכתוב, שנאמר (אסתר ט לא), וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם, כלומר, שכשם שקבלו עליהם לעשות את ימי הפורים, כימים טובים, כך קבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם, כלומר לעשות תענית בי''ג באדר בכל שנה ושנה. ע''ש]. 

ב יום י''ד וט''ו באדר אסורים בהספד ותענית, בכל מקום, בין לבני הכרכים העושים פורים ביום ט''ו לבד, בין לבני עיירות העושים פורים י''ד בלבד. 

ג אם חל י''ג באדר ביום שבת מקדימים להתענות ביום חמישי בשבת, שהוא יום י''א באדר. [ילקוט יוסף מועדים עמ' רעז. חזון עובדיה על פורים עמוד לז]. 

ד מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בתענית אסתר. [שהרי אפי' מד' צומות הנזכרים בדברי קבלה צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, פטורות מלהתענות חוץ מתשעה באב, וכמבואר בדברי מרן הש''ע (סי' תקנד ס''ה), וכ''ש תענית אסתר. וכ''פ להדיא הרמ''א כאן (בסי' תרפו ס''ב). ומרן לא הוצרך לכתבו שהוא נלמד יפה מק''ו. וראה בילקו''י מועדים, ובחזו''ע על פורים]. ומעוברת שאמרו היינו כשהוכר עוברה, שהוא משלשה חודשים ומעלה. ומכל מקום אם סובלת מהקאות ומיחושים או חולשה רבה מותר לה לאכול גם בטרם מלאת לה שלשה חודשים להריונה, ובפרט לאחר ארבעים יום ליצירת הולד. [מור וקציעה (סי' תקנ). מועד לכל חי (סי' ט אות יד). וק''ו לנדון דידן]. ומינקת שאמרו אפילו אם פסקה להניק את בנה, כל שהיא תוך כ''ד חודש ללידתה ומרגישה חולשה יתרה, הרי היא פטורה מלהתענות. וראה בילקו''י מועדים, עמ' רעז. ע''פ מה שאמרו בנדה (ט.) איבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד כ''ד חודש. וכ''כ בכנסת חכמי ישראל (סי' עא). ובהגהות המהרש''ם בארחות חיים (סי' תקנ סק''א). וכן נראה דעת הרב אגרות משה (חאו''ח ח''ד ס''ס קיד) שכתב, ומי שהוא חלוש בטבעו יותר משאר בני אדם, נחשב כחולה שמותר לאכול וא''צ להתענות. ע''ש. ואף המניקה הרי היא חלושה בטבעה יותר משאר בני אדם הבריאים. ועכ''פ לענין תענית אסתר שאינו אלא מנהג, היה נראה להקל למניקה תוך כ''ד חודש, אף שהפסיקה להניק בפועל. וע' בשו''ת יחוה דעת ח''א (סי' לה). ונכון לנהוג לפי הרגשת האשה, שאם היא מרגישה שיכולה להתענות, תתענה, ואם היא מרגישה חולשה יתרה וסחרחורת פטורה. ע''ש]. 

ה וכן אשה שהפילה פטורה להתענות תוך שלשים יום להפלתה. [אשל אברהם מבוטשאטש מה''ת סי' תקנ]. ואם מרגישה חולשה פטורה מתענית זו אפילו עד כ''ד חודש להפלתה. ואין צריך לומר שיולדת תוך שלשים יום פטורה מלהתענות, ואינה רשאית להחמיר על עצמה. [ילקו''י מועדים עמ' רעח. ע''פ המבואר (בסי' תקנד ס''ה), שיולדת תוך ל' פטורה אפי' מתענית של ט' באב. וכ''כ בתשובת מהר''ם מרוטנבורג האחרונים הובאה בכה''ח שם ס''ק כט]. 

ו וכן חולה שאין בו סכנה פטור מתענית זה ואינו רשאי להחמיר על עצמו. ע''פ הש''ע (סי' תקנד ס''ה) והאחרונים שם. וע''ע באשל אברהם (סי' תקנ). ובשו''ת עולת שמואל (סי' קח). ואפילו מי שתקפתו חולשה יתרה אין צריך להתענות. [הגאון יעב''ץ בסידורו (דף שעח: אות כב). והמהר''ח פלאג'י ברוח חיים ר''ס תקנ]. וכן זקן מופלג שהוא תשוש כח, פטור מלהתענות, ואף אינו רשאי להתענות. [רוח חיים פלאג'י על פי תשובת הגאונים]. ואפילו מי שאינו אלא מצטער מכאב עינים לא יתענה, וכשיבריא יפרע תעניתו, אלא אם כן אכל על פי פקודת רופא שאז אינו צריך לפרוע התענית. [עיין ברמ''א (סי' תרפו ס''ב) ובכף החיים שם ס''ק כב]. וכן מעוברות ומניקות וחולה אפילו אין בו סכנה אינם צריכים לפרוע התענית. [ע' במשנ''ב (סק''ה), לד' הישועות יעקב. ובכה''ח (ס''ק כב). ובשו''ת יחוה דעת ח''א ס''ס לה]. אבל הבריאים בין אנשים בין נשים, לא יפרשו מן הצבור. ואפילו מי שבא בדרך וקשה עליו התענית ידחק עצמו ויתענה. [שבולי הלקט (סי' קצד). ב''י. ואחרונים. ובשו''ת דברי יציב (חאו''ח סי' רצ) שהתריע על קצת נשים שמזלזלות בתענית זה, ואוכלות כהרגלן בשאר ימים, ונעשה להם הדבר כהיתר. שזהו נגד ההלכה, וחייבות להתענות. ילקו''י מועדים עמ' רעח. חזו''ע פורים עמ' לט]. 

ז כשחל י''ג אדר בשבת והקדימו התענית ליום חמישי, אם טעו ואכלו ביום ה', טוב שיתענו ביום שישי. [שו''ת שבות יעקב ח''ג (סי' נ). שו''ת מי באר (סי' סג). ובמדרש תנחומא (פר' בראשית אות ג) איתא, ואם חל י''ד באדר להיות ביום ראשון בשבת, אסור להתענות אף בער''ש, אלא מקדימים ומתענים בחמישי בשבת, שהוא י''א באדר, שעיקר תענית בסליחות ותחנונים, ואתי לאמנועי מכבוד השבת, וכבוד השבת עדיף יותר מאלף תעניות, דכבוד שבת דאורייתא, ותענית דרבנן, ואתי כבוד שבת דאורייתא ודחי תענית דרבנן. ע''כ. ועיין בשו''ת יביע אומר ח''ג (חאו''ח סי' ג' אות ו). ודו''ק. וע''ע בילקו''י מועדים עמוד רפ, ובחזון עובדיה פורים עמוד מב]. 

ח חתן בתוך שבעת ימי המשתה שלו, לא יתענה בצום תענית אסתר. הנה בשו''ת בית דוד (חאו''ח סי' תעו) כתב, שחתן לא יתענה לא צום אסתר ולא י' בטבת. והעיר ע''ז בברכי יוסף (סי' תרפו סק''ו): ''ולעיל סי' תקמט סק''ב כתבתי בשם הריטב''א סוף תענית שיתענה ד' צומות''. ע''כ. ומבואר בריטב''א שם, דכיון שרגל שלו רגל יחיד מדרבנן, ותעניות אלו דרבים הם, אתי אבלות דרבים ודחי רגל דרבנן. ועוד דמקרא מלא הוא: אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. ע''כ. ולפ''ז בתענית אסתר שאינו משום אבלות רק משום זכרון לנס, ולא שייך קרא דאעלה את ירושלים וכו', אין החתן מתענה בימי הרגל שלו. ומכ''ש שאין צום תענית אסתר אלא מנהג, לדעת רוה''פ. ועיין בשו''ת יביע אומר ח''ה (חאו''ח סי' מ אות ח), ובשו''ת יחוה דעת ח''ב (סי' עח בהערה). ע''ש]. 

ט והוא הדין לשלשה בעלי ברית, שהם אבי הבן, הסנדק, והמוהל, ביום המילה, פטורים מלהתענות תענית אסתר, אפילו כשחל בזמנו, ואינם רשאים להחמיר על עצמם ולהתענות, שיום טוב שלהם הוא. [כן מבואר בביאורי הגר''א (סי' תרפו סק''ח). ואע''פ שהוא ז''ל מיקל גם בד' צומות שלא נדחו, ובזה קי''ל כהריטב''א וסיעתו שבעלי ברית אף שיו''ט שלהם הוא מתענים בהם, משום דהוו אבלות דרבים, מ''מ בתענית אסתר מיהא קי''ל כוותיה. וא''צ להשלים התענית ביום אחר. וכ''כ בשו''ת משיבת נפש, ובמשנ''ב בשעה''צ, ובערך השלחן, ובשואל ונשאל ח''ג, ובחיי אדם, ובקש''ע. ודלא כמ''ש בשלחן גבוה שבעלי ברית יתענו, והסעודה יעשו בלילה. ע''ש. וליתא. ילקו''י מועדים עמ' רפ. שו''ת יביע אומר ח''א סימן לד. יחוה דעת ח''ב סי' עח] 

י יש אומרים שאם אין ''עשרה'' מתענים בבית הכנסת, בצום תענית אסתר, אין להוציא ספר תורה לקרות בפרשת ויחל, והשליח צבור לא יאמר עננו בחזרה, ברכה בפני עצמה, אלא בשומע תפלה, ויש חולקים, והעיקר להלכה שדי בששה מתענים, שהם רוב מנין, שמוציאים ספר תורה וקורין בו בברכות קריאת ויחל, והשליח צבור אומר עננו בחזרה ברכה בפני עצמה. אך אם אין רוב מנין שמתענים בבית הכנסת בצום תענית אסתר, אין להוציא ספר תורה לקרות פרשת ויחל במנחה, והשליח ציבור לא יאמר עננו בחזרה ברכה בפני עצמה אלא בשומע תפלה. (ואם חל התענית בימי ב' וה', ואין ו' מתענים, יקראו בפרשת השבוע). [ילקו''י מועדים (עמ' רפא). חזו''ע פורים (עמ' מד). ולכאורה היה נראה שאף לדעת המהר''ם בן חביב בשו''ת קול גדול (סי' יד), שבד' צומות הכתובים במקרא, די בששה מתענים מכלל הצבור, לקריאת ויחל ועננו בחזרת הש''צ, מ''מ בתענית אסתר שהוא מנהג בעלמא, י''ל דיש להקפיד שיהיו עשרה מתענים. כעין מ''ש מרן בש''ע (סי' תקסו ס''ג), לענין תענית צבור על כל צרה שלא תבא, ומכ''ש שאפי' בד' צומות דעת הא''ר והח''א והפמ''ג, שצריך להיות י' מתענים, וכמ''ש המשנ''ב (שם ס''ק טו). אולם בשו''ת יגל יעקב (חאו''ח סי' סז אות ב), ובערוה''ש (סי' תקסו אות ז), כתבו, דתענית אסתר שוה לד' צומות דס''ל להחת''ס (סי' קנז) שא''צ שיהיו עשרה מתענים וכו'. ע''ש. ואנכי הרואה שכן המנהג בירושלים, ונראה לקיים המנהג, משום שיש כאן ספק ספיקא, לפי מ''ש בשו''ת גנת ורדים (א''ח כלל א סי' מט), שבכל עת וזמן שיסכימו עשרה להוציא ס''ת ולקרות בה בברכות, רשאים לעשות כן, והביא ראיה מדברי הרב תקון יששכר. ואע''פ שיש חולקים ע''ז, מידי ספק לא יצאנו. ועוד ספק, לפי דעת הראב''ד שגם תענית אסתר יש לו סמך מהכתוב דברי הצומות וזעקתם, ולאו מנהגא בעלמא הוא. ולפ''ז דין תענית אסתר כדין ד' צומות, שאם יש ששה מתענים, מוציאים ס''ת לקריאת פרשת ויחל בברכות. וגם לענין עננו, שהש''צ אומרה בחזרה ברכה בפ''ע, כתב בערוה''ש (סי' תקסו ס''ז), דמ''ש מרן רבינו הב''י בש''ע (בס''ג), שאם אין י' מתענים בביהכ''נ אין הש''צ אומר עננו ברכה בפ''ע, נראה ברור שזהו רק בת''צ על כל צרה שלא תבא, אבל ד' צומות וכן תענית אסתר הקבועים לכל ישראל, די במקצת מתענים, אף שאין שם י' מתענים. ע''ש]. 

יא כשקוראים בתורה במנחה בתענית אסתר, אין להעלות לתורה אלא מי שצם. ואם הלוי שנמצא בבית הכנסת לא צם, בין אם יצא החוצה בשעת הקריאה, ובין אם נמצא בתוך בית הכנסת, אין להעלותו לתורה, ויש לקרוא לכהן המתענה במקום לוי. [שו''ת יביע אומר ח''ט חאו''ח סי' ג אות ג. חזון עובדיה פורים עמוד מה]. 

    
 סימן תרצה סעיף ד' - דיני משלוח מנות

א חייב אדם לשלוח לחבירו ביום פורים שתי מנות של שני מיני אוכלים, או שני מיני תבשיל, או שתי מנות בשר. וכמו שנאמר במגילת אסתר (ט. כב): לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ''ומשלוח מנות איש לרעהו'', ומתנות לאביונים. והטעם לכך, כי על ידי שאדם שולח לחבירו תשורה ומנחה, מביע לו בזה את רגשי אהבתו וחיבתו אליו, ועל ידי זה נוטע בלבו גם כן אהבה ואחוה שלום וריעות, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. שכל משפטי תורתינו הקדושה להרבות שלום בין אדם לחבירו, כמו שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ועוד כי ישנם אנשים מחוסרי כל, צנועים בהליכותיהם, אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים מצות ''סעודת פורים'' במאכל ומשתה כדת, מה שאין כן כששולח להם דרך כבוד ''משלוח מנות איש לרעהו'', לא יבושו ולא יכלמו, וככה אנו משתפים אותם בשמחת הפורים. על דרך שנאמר (נחמיה ח): ''ושלחו מנות לאין נכון לו''. ועיקר המצוה שיהיו שתי מנות לאיש אחד. [מגילה (ז.). הרמב''ם (פ''ב ממגילה הט''ו). טוש''ע (סי' תרצה ס''ד). והטעם הראשון מבואר בספר מנות הלוי להגאון ר' שלמה אלקבץ (דף רח.) שתיקנו משלוח מנות היפך דברי איש צר ואויב שאמר על בני ישראל, ישנו עם אחד מפוזר ''ומפורד'', שיש ביניהם פירוד לבבות. והטעם השני מבואר בשו''ת תרומת הדשן (סי' קיא) כדי שיהיה לכל אחד ואחד סיפק לקיים סעודת הפורים כהלכה. ופלפלו בהם האחרונים, ומהם, בשו''ת חתם סופר (חאו''ח סי' קצו). ובשו''ת כתב סופר חאו''ח (סי' קמא אות ב). ובשו''ת שבט סופר (חאו''ח ס''ס כג). ובשו''ת בנין ציון (סי' מד). ובשו''ת אפרקסתא דעניא (סי' כה). ובשו''ת בית שערים (סי' שפה). ועוד. ילקו''י מועדים, עמ' שיח. חזו''ע פורים עמ' קיז] 

ב מצות משלוח מנות נוהגת ביום ולא בלילה. [הרמ''א (ס''ס תרצה). וע' בשו''ת ארץ צבי פרומר ס''ס קכא]. 

ג יש מי שכתב שהשולח לחבירו משלוח מנות, אף המקבל מקיים מצות משלוח מנות בכך, כיון שעל ידי שניהם נתקיימה המצוה. אולם אין לסמוך על זה לדינא, אלא גם המקבל מחוייב במשלוח מנות. [הנה דעת הרש''ש בקו''א לטורי אבן (מגילה ז:) שאם אחד שולח לחבירו משלוח מנות אף המקבל מקיים מצות משלוח מנות בזה. אולם אין לסמוך ע''ז לדינא, וכמ''ש הרש''ש שם שהוא דבר חדש, ונגד משמעות גדולי האחרונים. וכן העלה בשו''ת באר חיים מרדכי ח''ג (סימן ג). ע''ש. חזון עובדיה פורים עמוד קכ]. 

ד יש אומרים שצריך לשלוח המנות כשהן מבושלות וראויות ומזומנות לאכילה. [מהרי''ל. מג''א, א''ר, הגר''א, חיי אדם, הרש''ש, ערוך השלחן, מעם לועז אסתר]. ויש חולקים ואומרים שיוצאים ידי חובה גם במנות בשר חי, ורק אם שולח עוף חי שלא נשחט עדיין וכיוצא בזה, אינו יוצא ידי חובה. וכן עיקר. [פר''ח. חסדי דוד חסאן. בית עובד, הנצי''ב, שו''ת שאלת יעקב, משחא דרבותא, נהר שלום, ובערך שי, גפן פוריה, ועוד. וכן משמע מפשט לשון הרמב''ם: ''שתי מנות בשר או ב' מיני תבשיל''. ע''כ. והכי נקטינן. ובפרט שבבשר חי יוכל לעשות בו תבשיל כרצונו, צלי או מבושל. ולא החשיבו ''מקרבא הנאתיה'' אלא בעניים. (כתובות סז: ותענית כג:). ועכ''פ בדרבנן סמכינן לקולא. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שיח. חזון עובדיה פורים עמוד קיח] 

ה יוצאים ידי חובת משלוח מנות גם בבשר שימורים שבקופסאות, או בסרדינים, וכיוצא בזה. [לאפוקי ממ''ש בספר מועדים וזמנים ח''ב (ס''ס נד) להסתפק בזה, כיון שעומדים לזמן רב ולא לאוכלן תיכף, וכדמוכח מדברי רש''י בביצה (יד:)''מנות'' היינו דבר המוכן שאינו עשוי להניחו למחר וכו'. ע''ש. וליתא. וזה ברור. ילקוט יוסף מועדים. חזון עובדיה על פורים עמוד קיח]. 

ו השולח לחבירו דורון של בגדים וסדינים וכיוצא בזה אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. [שו''ת תרומת הדשן (סי' קיא), שנראה שהטעם של משלוח מנות הוא כדי שיהיה לכל אחד סיפק לקיים סעודת פורים כדין, וכדמוכח במגילה (ז:) מחלפי סעודתייהו ונפקי בהכי ידי משלוח מנות. הילכך מידי דמיכל בעינן. ותו דלא אשכחן דמקרי מנות אלא מידי דמיכל או דמשתי. וכ''מ מדברי הרמב''ם ז''ל. ע''כ. וכ''כ בנהר שלום, ובשו''ת מי יהודה, ובשו''ת שם משמעון, ובשו''ת דובב מישרים. ולאפוקי ממ''ש הלק''ט ח''ב (סי' קסג) שהשולח כסות וכלים למנות, אם יוכל המקבל למכרם מיד ולקנות בדמיהם צרכי סעודה מהני. ע''ש. וכ''כ בערך השלחן, והסכים לדברי התרומת הדשן הנ''ל. וכן פסקו הט''ז (סי' תרצה סק''ד). והכנסת הגדולה. והאליה רבה (סק''ט). וכ''מ מהמהרי''ל. ילקו''י מועדים. חזו''ע עמ' קכ]. 

ז אפילו השולח מעות לחבירו באופן שיוכל לקנות בהם מנות מאכל אינו יוצא ידי חובה, שצריך לשלוח בדוקא מנות של מאכל ומשתה. [כן דייק בשו''ת תרומת הדשן (סי' קיא), ממ''ש הרמב''ם (פ''ב ממגילה הט''ז) בדין מתנות לאביונים, שנותן לכל עני מתנה אחת ''או מעות'' או מיני תבשיל או מיני אוכלין. ואילו במשלוח מנות לא הזכיר ''מעות'' רק מיני אוכלים, אלמא דלא מהני מעות לגבי משלוח מנות. [שצריך להיות דרך חבה וריעות, לכן בעינן דבר הראוי לאכילה ולא מעות]. ואמנם בשו''ת הלק''ט ח''ב (סי' קסג) כתב שיוצאים י''ח ג''כ במעות שראוי לקנות בהם צרכי סעודה. וכ''כ מעם לועז אסתר (עמ' רמט סעיף רג) וכ''ד שיורי כנה''ג. אולם דעת רוב האחרונים דלא מהני מעות, וכ''ד: חסדי דוד חסאן, שו''ת פתחי שערים, טורי אבן, ערך השלחן, שאלת יעקב, ועוד. וע' בשו''ת יחוה דעת ח''ו (סי' מה). ובחזון עובדיה פורים (עמ' קכא הערה ו'). ובילקו''י מועדים, עמוד שכא] 

ח וכן השולח לחבירו קופסת סיגריות או טבק הרחה לא נחשב ל''מנה'', לצאת בזה ידי משלוח מנות, אפילו כשיודע שהמקבל מעשן ומריח טבק. [שו''ת תירוש ויצהר (סי' קעא). ובשו''ת ציץ אליעזר ח''ט (סי' לג/ג). וע''ע בשו''ת דברי ישראל וועלץ (סי' רכג). ובשו''ת רבבות אפרים ח''ג (סי' תעג אות ב). [ולכאורה אף שלפי טעם להראות חיבה שפיר דמי גם בזה, אבל לטעם שיש לשלוח מנות לאין נכון לו להרווחת סעודה לבעלי שמחה, בזה שאין יי''ח סעודה לא מהני, ואנן חיישינן לשני הטעמים]. וראה בחזו''ע פורים עמ' קכג, ובילקו''י מועדים, עמוד שכג] 

ט וכן השולח לחבירו שהוא תלמיד חכם חידושי תורה ופרפראות לחכמה, או ספרי קודש, ביום פורים, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. ואחר שקיים מצות משלוח ''מנות'' לרעהו כדת, יכול לחזור ולשלוח חידושי תורה לרע אחר. [לאפוקי ממ''ש בירחון המאסף (שנה י''ט כרך א' סי' עו), שיוצאים י''ח משלוח מנות בחי' תורה, דלא מבעיא לטעם חיבה וריעות שאין לך התחברות יותר מתורה, שע''י התורה נעשים אחד. אלא אף לטעם שיהיה לו המשלוח מנות לסעודת פורים, הרי עיקר הסעודה לשמחה, ודברי תורה פקודי ה' ישרים משמחי לב. ע''ש. אולם כל דבריו אינם אלא דרשות, ואינם הלכה. שעכ''פ משלוח ''מנות'' בעינן וליכא. ובסעודת פורים לא סגי בלא אכילה ממש, ורשב''י שהיה מקיים סעודה שלישית בער''פ שחל בשבת בסודות התורה, (זוהר פר' אמור דף צה.), אין ללמוד ממנו לדידן, וגם אין למדין אפשר משאי אפשר. וראה בחזו''ע פורים (עמ' קכג), ובילקו''י מועדים (עמ' שכג). ומ''ש בספר סנסנן ליאיר (עמ' רח) בשם אחד מתלמידיו, דהרב מנות הלוי שלח לארוסתו את ספרו, הנה מאן יימר לן ששלח לה הספר כדי לצאת י''ח המצוה. וגם מה שתלה שם הדבר בטעמי מצות משלוח מנות, המעיין יראה שאין זה תלוי כלל בטעמים, דבעינן מנות, ותלמיד טועה כתב זאת]. 

י אשה השולחת לחברתה משלוח מנות בגדי צבעונין וכדומה, אינה יוצאת ידי חובת משלוח מנות, שאף על פי שאמרו בפסחים (קט.) בדין שמחת החג, אנשים בראוי להם, בבשר ויין, ונשים בראוי להם, בבגדי צבעונין, ובבגדי פשתן מגוהצים. מכל מקום לגבי מצות משלוח ''מנות'', צריכים להיות מנות של אכילה ושתיה, לקיום מצות סעודת פורים, שגם הנשים חייבות בה, שאף הן היו באותו הנס. [כ''כ בשו''ת היכלי שן תליתאי (סי' ח). ולא מבעיא לדעת תרומת הדשן שטעם משלוח מנות הוא להרווחת סעודת פורים, שבודאי שאין האשה יוצאת במשלוח בגדי צבעונים, אלא אפי' להרב מנות הלוי שהטעם הוא להראות חיבה, מ''מ''מנות'' בעינן וליכא. וכמ''ש כיו''ב הטורי אבן (אבני שוהם מגילה ז:), שהשולח מעות לחבירו, אינו יוצא י''ח משלוח מנות, דמנות הוי דוקא מידי דמיכל ומשתי, ולא כסף, כמו שכתוב: ''ושלחו מנות לאין נכון לו'', ואע''פ שבשו''ת בית שערים (חאו''ח סי' שפ), העלה שאשה ששולחת מנות לחבירתה, בזה''ז בגדים צבעונים ותכשיטים עדיפי. ע''ש. מ''מ להלכה נראה שאינה יוצאת בזה י''ח משלוח ''מנות''. וכ''כ בתורה תמימה אסתר ט]. 

יא השולח לחבירו בשר ובקבוק יין וכיוצא בזה יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות, שגם המשקה נחשב ל''מנה'' אחת. [וכמו שאמרו במגילה (ז.) ר' יהודה נשיאה שלח ליה לר' אושעיא אטמא דעיגלא תילתא וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו. והיינו דקמ''ל ששתיה בכלל אכילה. וכן מבואר מדברי הריטב''א, וכ''פ בשו''ת תרומת הדשן (סי' קיא). וכן דעת השל''ה, המג''א, והט''ז, והא''ר, והפר''ח, ובשו''ת יהודה יעלה אסאד, ובשו''ת שבט סופר, ובשו''ת חבלים בנעימים, ובשו''ת ציץ אליעזר, ובחזו''ע פורים עמ' קכד]. ואפילו שלח שני מיני משקים בלבד יוצא ידי חובת משלוח מנות. [כן מבואר בספר צרור החיים לרבינו חיים בן שמואל תלמיד הרשב''א (עמ' קיח), וכ''כ מהר''י נג'אר בשמחת יהודה, ובשו''ת שם משמעון, וכ''פ בערוה''ש, ובמשנ''ב]. וטוב להדר ולשלוח שני מיני ''אוכלים''. [לפי שכן מוכח מגירסת ר''ח במגילה (ז:) דגרס, ר''י נשיאה שלח לר''א ירך של עגל וקנקן של יין, שלח ליה קיימת בנו ומתנות לאביונים, וכתב, כלומר נתינת אביונים נתת לי ''מנה אחת'' והיא הירך, חזר ושלח לו עגל וג' קנקני יין וכו'. ע''ש. אלמא שאין המשקה בכלל מנות. ונכון לחוש לזה]. 

יב יש לשלוח המנות של אוכלים שני מינים שונים. אבל במין מאכל אחד, אפילו חילקו בשתי צלחות או קערות, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. אבל השולח חתיכות בשר מאיברים שונים אפילו מבהמה אחת, יוצא בהם ידי משלוח מנות, הואיל והם חלוקים בטעמם וטבעם. וכל שכן אם היה בשר חי שאפשר לעשות ממנו כמה מיני תבשילים, או צלי מבושל. [באשל אברהם מבוטשאטש (ס''ס תרצה) כתב שדעתו נוטה שאינו יוצא י''ח במנות שוות. דבעובדות שבדברי חז''ל היו ב' מנות חלוקות. וכ''כ בערוה''ש, שכן מוכח מהרמב''ם שחייב לשלוח ב' מנות בשר או ב' מיני אוכלין או ב' מיני תבשיל. הרי שכתב ב' מינים. ועיין בשו''ת יביע אומר ח''ט (חאו''ח ס''ס עד). ילקו''י מועדים עמו' שכה. חזו''ע פורים עמ' קכג, ד]. 

יג כבר פשט המנהג כיום לשלוח מיני מתיקה במשלוח מנות. [שיורי כנסת הגדולה (סי' תרצה הגה''ט אות י). מועד לכל חי (סי' לא אות פב). ע''ש. וע''ע בשו''ת שדה הארץ ח''ג (סי' מד).]. 

יד השולח לחבירו דג מטוגן עם הביצה שעליו, יוסיף עמו מנה אחרת, שלדעת כמה אחרונים הדג וביצה שעליו נחשבים כמנה אחת לענין זה. [ילקוט יוסף מועדים, עמוד שכו] 

טו וכן מי ששולח לחבירו מולייתא [פסטיל] הממולא בשר, או עיסה מטוגנת שממולאת בתוכה בזרעונים וקטניות (סמבוסק), שיש להוסיף עם המנה הזאת מנה נוספת ממין אחר, כדי שיהיו שתי מנות. [הנה בשו''ת מים שאל (סי' יח), הביא מ''ש בפסחים (קיד:) דמהני דג וביצה שעליו לחשבם ב' תבשילין, ועפ''ז דן שהשולח לחבירו פאסטיל העשוי מעיסה ובשר בתוכה חשיבי שתי מנות, ויוצא בזה י''ח משלוח מנות. וכ''כ בספר מעם לועז. ובספר עדות ביעקב נסתפק בדבר. אולם בשו''ת היכלי שן תליתאה סבר דנחשב כתבשיל אחד. וכ''ד הרב שערי עזרה. וראה בחזון עובדיה על פורים עמוד קכו, ובילקוט יוסף מועדים]. 

טז השולח פת ותבשיל חשוב כשתי מנות ויוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות. [כן מתבאר בכף החיים (סי' תרצה ס''ק מב), שגם פת נחשב למנה. וכ''ה בשו''ת עדות ביעקב. בפרט לפמ''ש בשו''ת תרומת הדשן (סי' קיא) שטעם משלוח מנות כדי שיהיה לחבירו הרווחה לסעודת פורים, וכמ''ש כיו''ב ושלחו מנות לאין נכון לו, ולדעת כמה פוסקים אין יוצאים י''ח סעודת פורים בלי פת. וזה שלא כמ''ש בשו''ת היכלי שן תליתאה (סי' יג) בפשיטות שאין הלחם נחשב למנה. וראה בילקוט יוסף מועדים, עמוד שכז. ובחזון עובדיה פורים עמוד קכח]. 

יז ראוי להזהר במצות משלוח מנות, שיהיו המנות יקרות וחשובות, לפי ערך הנותן, כדי להראות חיבה וריעות למקבל. ואם המקבל עשיר ביותר, טוב שיהיו גם לפי ערך המקבל. וטוב שיהיה בהם כדי שיעור סעודה. [כ''כ בשו''ת זרע יעקב, ובערוה''ש (סי' תרצה סט''ו), שאין יוצאים בכזית או ברביעית, אלא בעינן מנה יפה, שזהו לשון מנות, וכענין חתיכה הראויה להתכבד שהוא דבר חשוב. והשולחים חתיכות קטנות לא יצאו י''ח. והגאון מבוטשאטש באשל אברהם (שם) כתב להסתפק בשיעור משלוח מנות אם הוא בכזית או ברביעית, או במה שראוי להתכבד לפני האורחים, או בשוה פרוטה, ונוטה לומר דגבי מתנות לאביונים השיעור בפרוטה. ולגבי משלוח מנות השיעור בראוי להתכבד או בכזית. ע''כ. ובספר מאורי אור (דקכ''ט.) כתב, דמשלוח מנות די בכזית בכל מנה. [ובדין מתנות לאביונים כתב הריטב''א שמספיק לתת פרוטה אחת לכל אביון]. ואכן ראוי להחמיר במשלוח מנות. (וע' בברכי יוסף (סק''ד) בשם שדה יהושע, שעיקר המצוה שיהיו המנות יקרות הערך ועריבות. ומיהו בלקט יושר (עמוד קנח) כתב, שיוצאים אפילו בתאנה אחת ותמרה אחת אע''פ שאין בשניהם שוה פרוטה וכו'. וע' בילקוט יוסף מועדים, עמוד שכח] 

יח לכתחלה טוב לשלוח את שתי המנות בבת אחת, ולא בזה אחר זה כי בזה חשיבותם ניכרת יותר. [הנה מהר''י אלגאזי בקונט' חוג הארץ (סי' טו) נסתפק אם צריך לשלוח המנות בבת אחת, או אפילו בזה אחר זה מהני. ומרן החיד''א בככר לאדן (דכ''א:) כתב שיש לשלוח בבת אחת, מדלא כ' ומשלוח ''שתי'' מנות איש לרעהו, דהוה משמע אפילו בזה אחר זה. ובספר מועדי ה' (דק''ט.) דחה, שאילו כ' שתי מנות יצטרך שיהיו שוים במראה ובדמים כדתניא בספרי גבי עשה לך ''שתי'' חצוצרות כסף, שיהיו שוות במראה ובקומה ובנוי. [וכיו''ב ביומא סב:]. א''נ הו''א כמ''ש בספרי שם, מיעוט חצוצרות שנים, יכול אם רצה להוסיף מוסיף ת''ל''שתי'' חצוצרות שלא להוסיף עליהם ושלא לגרוע מהם. וה''נ סד''א שלא יוסיף על המנות, קמ''ל שאף שלש בכלל המצוה, שכל המוסיף במשלוח מנות הרי זה משובח. וראה מ''ש בזה בילקו''י מועדים עמוד שכט, ובחזון עובדיה פורים עמוד קלא]. ומכל מקום אם שלח לחבירו מנה אחת, ושוב שלח אליו אחר כך מנה אחרת, ואפילו אם נתן מנה אחת בבוקר ומנה אחת בערב סמוך לחשכה, יוצא ידי חובה. [ילקו''י וחזון עובדיה שם]. 

יט מעיקר הדין אין צריך לחלק את שתי המנות שבמשלוח מנות בב' כלים נפרדים, דהיינו שיתן כל מנה בצלחת או קערה נפרדת, אלא רשאי ליתנם בקערה או צלחת אחת. ומכל מקום אם יכול נכון לחלק המנות לתת כל מנה בכלי בפני עצמו. [ילקו''י מועדים, עמוד שכט. חזון עובדיה פורים עמוד קלא]. 

כ השולח הרבה דברים קטנים בתוך כלי אחד, [כגון שקדים ואגוזים או סוכריות], הכלי מצרפן לחשבן מנה אחת חשובה, דזיל בתר טעמא, שהרי הטעם למצות משלוח מנות, הוא כדי להראות חיבה וריעות, והרי גם בדברים קטנים שנצטרפו בכלי אחד שייך הטעם להראות חיבה לרעהו, והכלי מצרפם לענין זה. ואפילו כמה מינים בכלי אחד חזו לאצטרופי למנה נאה, כיון שביחד יש בהם חשיבות. [כ''כ בשו''ת התעוררות תשובה ח''א (ס''ס קכו), וכההיא דמגילה (ז:) ששלח מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלא אריכתא. [והיינו זנגביל רטוב. אבל פלפל וזנגביל יבש לא מהני למשלוח מנות. ודלא כשו''ת חבלים בנעימים ח''ד (חאו''ח סי' טז) בד''ה וקשה]. ע''ש. ואע''פ שאין ראיה לזה, מדתנן הכלי מצרף כל מה שבתוכו דהתם דוקא לקודש, וכמ''ש התוס' שם ד''ה הכלי, שלא מצינו צירוף לחולין שבכלי אחד. וכן משמע בתוס' חולין (כד:) ד''ה התודה. ע''כ. מ''מ כאן זיל בתר טעמא, דהיינו כדי להראות חיבה לחבירו, והא איכא]. 

כא כל המרבה לשלוח מנות לריעים הרי זה משובח, שעל ידי זה מרבים חיבה וריעות בין אדם לחבירו. [כ''כ הרמב''ם (פ''ב ממגילה הט''ו). וכ''כ מרן בש''ע (סי' תרצה ס''ד). ואם שלח משלוח מנות במתנה על מנת להחזיר, אינו יוצא ידי חובה. [כ''כ בארחות חיים החדש (סי' תרצה ס''ק יא), בשם הפמ''ג. אלא דהפמ''ג קאי על מתנו לאביונים. אך מסתברא דה''ה משלוח מנות. וכ''כ המהרש''ם בדעת תורה]. ומכל מקום כל ששלח מנות כהלכה לאדם אחד מחבריו, אין צריך להזהר בכל הפרטים הנ''ל כששולח ליתר חבריו, שאין זה אלא להידור מצוה. [הנה בספר תורת אביגדור (סי' תרצה) כתב, שאפי' אם כבר שלח ב' מנות לרעהו, ויצא י''ח, כשרוצה לשלוח עוד מנות לריע אחר, מחוייב לשלוח לו ב' מנות, שאע''פ שקיים המצוה, מ''מ כיון שמצוה לשלוח לעוד ריעים, צריך לשלוח מנות כראוי, ושכן נראה ממ''ש המאירי (מגילה ז.) וז''ל: מתנות לאביונים, די שיתן מתנה אחת לכל אביון משני האביונים. אבל מנות ששולח לרעהו, צריך שישלח שתים בכל מקום שיהיה משלח בו, והוא שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו. ע''כ. אלא דלא מסתברא כלל, שכיון שכבר יצא י''ח במה ששלח שתי מנות לאיש אחד, מכאן ולהבא יכול לשלוח כרצונו, אפי' מנה אחת לריע האחר, כפי רצונו. ואע''פ''שכל המרבה לשלוח לריעים הרי זה משובח'', מ''מ אין הכרח במשלוח שתי מנות. וכוונת המאירי שאפילו אם שלח מנה אחת חשובה ביותר במקום שהוא משלח לשם, אינו יוצא בה, אלא צריך שתי מנות בדוקא. ילקו''י מועדים, עמ' שלא. חזו''ע פורים עמו' קלג] 

כב מנהג נכון שלא לעשות סעודת פורים עד לאחר שיקיים מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים. אבל לטעום מעט לפני כן מותר, ואין בכך כלום. [כ''כ בשו''ת מועדים וזמנים ח''ב (סי' נד). דם בארחות חיים החדש (סי' תרצה ס''ק יג) כתב בשם ספר תיקון משה בהל' פורים (דף צב.), שאם הקדים משלוח מנות ומתנות לאביונים קודם מקרא מגילה לא יצא. ע''כ. אולם י''ל דשאני סעודת פורים שגם היא מצוה ממצות פורים. ולכן נאמר: לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואח''כ, ומשלוח מנות וכו'. וגם הרמב''ם בהל' מגילה (פ''ב הט''ו) הסביר תחלה כיצד מצות סעודת פורים, ואח''כ כתב דיני משלוח מנות ומתנות לאביונים. וכן הוא בש''ע (סי' תרצה). ומשמע שאין להקפיד בזה. ושפיר יצא ואין הסדר מעכב כלל בכל זה. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שלא. חזון עובדיה פורים עמוד קלה] 

כג יוצא אדם ידי חובת משלוח מנות כששולח לרבו, שהוא גם כן בכלל: ומשלוח מנות איש ''לרעהו''. [ויש בזה גם מצות עשה דכבוד תורה לשלוח לרבו]. [כי גם הקב''ה קרא לישראל ריעים, ועיין בחגיגה (ז.) הוקר רגלך מבית רעך. ההוא בחטאות ואשמות. ופרש''י, מבית הקב''ה שקרא לישראל ריעים שנא' למען אחי ורעי. עכ''ל. והעיר המהרש''א, דהתם דוד אמר לישראל למען אחי ורעי, אבל בשיר השירים נאמר זה דודי וזה רעי. ע''כ. ובאמת שאע''פ שפשוטו של מקרא למען אחי ורעי כד' המהרש''א, אבל רז''ל דרשוהו בכ''ד לגבי הקב''ה, וכדאיתא בירושלמי (פ''ט דברכות ה''א), ובשוחר טוב (מזמור ד ומזמור קיח), ובתנא דבי אליהו (סדר א''ר ס''פ יח), ובשמות רבה (ר''פ נב), ישראל נקראו ריעים להקב''ה שנא' למען אחי ורעי. וע''ע בשמות רבה (ר''פ כז), הדא הוא דכתיב רעך ורע אביך אל תעזוב, רעך זה הקב''ה שנא' למען אחי ורעי. וכ''ה בזוה''ק בכ''ד. וכן מבואר בלקט יושר (עמוד קנח) וזו לשונו: וצריך לשלוח מנות לחבירו ''וכל שכן לרבו''. וכ''כ האחרונים: ברכי יוסף, שו''ת יהודה יעלה אסאד, שו''ת בית שערים, שו''ת שבט סופר, שו''ת לבושי מרדכי, שו''ת אפרקסתא דעניא, ספר יפה ללב, ספר מקראי קודש, ועוד. וראה בילקו''י מועדים עמ', ובחזו''ע פרים עמ' קלה]. ובמקומות רבים נהגו לשלוח מנות בפורים להרב אב''ד שבעיר, ולגדולי הרבנים שבעיר. [כ''כ בספר שבט בנימין פונטרימולי סי' רח, שבעירו שמוה לחוק לשלוח מנות בפורים לאב''ד]. 

כד גם השולח מנות לעם הארץ יוצא ידי חובת משלוח מנות, דאף שלדעת רש''י עם הארץ אינו בכלל רעהו, מכל מקום בלשון תורה כל ישראל ריעים, כמו לא תחמוד בית רעך. [כ''כ בשו''ת פני מבין (סי' רכח אות ד]. 

כה בן ששולח לאביו משלוח מנות, וכן רב ששלח לתלמידו, ואב ששלח לבנו, יצאו ידי חובת משלוח מנות. [בשו''ת לבושי מרדכי תנינא (חאו''ח סי' ט) כתב, שאין להקפיד בזה משום דכתיב ומשלוח מנות איש ''לרעהו'', ומשוי לאביו כאילו הוא רעהו, שהרי גם השולח לרבו כתבו הפוסקים שיוצא. וכ''כ מהר''י אסאד (סי' רד). וא''כ ה''ה למי ששולח לאביו. וכ''כ בשו''ת ציץ אליעזר ח''ח (סי' יד). ולאפוקי ממ''ש הרה''ג נסים הכהן בשו''ת מעשה נסים (סי' רכה), שהשולח מנות לאביו לא יצא, שכיון שהטעם של משלוח מנות כדי להרבות אהבה ואחוה בישראל, הרי השולח לאביו בלא''ה יש אהבה ביניהם, כרחם אב על בנים, הילכך לא יצא. ע''ש. וליתא, שגם באביו או ברבו הוא מוסיף אהבה על אהבתו, שאל''כ בא ונאמר שהשולח לרעהו שהוא אוהבו בכל לב לא יצא, וזה בודאי אינו, שכל ששולח לו מנות בפורים מראה לו בעליל חיבתו ואהבתו, ויהיו נקשרים בעבותות אהבה ביתר שאת ויתר עוז. וע''ע בשו''ת יביע אומר ח''ט (חאו''ח סי' עב), ובילקוט יוסף מועדים עמוד שלב. חזון עובדיה על פורים עמוד קלה] 

כו קהל מוקירי תורה, אשר נועצו לב יחדיו, ונשתתפו ביחד, וקנו בסכום המעות מגדנות ומיני מעדנים, לקיים מצות משלוח מנות לרבם הדגול, יוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות. ואפילו אלה שנתנו סכום מעות לא גדול, אשר הוא פחות משיעור שתי מנות, כיון שנצטרפו לחבריהם במצות משלוח מנות, שנתקבלה בכבוד הראוי ובשמחה אצל הרב, קיימו בזה מצות משלוח מנות. ולפי זה יכול האיש לשלוח ב' מנות לרעהו, וישתף גם אשתו במנות הללו שהיא שולחת אותם לרעותה, ושניהם יצאו בהן ידי חובת משלוח מנות. ואין צריך לדקדק שיהיה שיעור ב' מנות לכל אחד מהשולחים. [הנה אם כל אחד מהקהל נותן סכום מעות בשיעור הגון שיש בו כדי שתי ''מנות'', (לפמ''ש הריטב''א במגילה ז. שהמשלוח מנות צריך להיות תשורה יקרה), אין ספק שכולם יוצאים י''ח משלוח מנות, וגם היכא שאין שיעור ב' מנות לכל אחד בפני עצמו, במעות שנותן, ורק בצירוף נתינת כל השותפים במצוה זו יש שיעור הגון ומכובד למקבל המנות, גם בזה יוצאים ידי חובה, שהעיקר במשלוח מנות שיהיה למקבל שמחה, והא איכא, וכ''כ מהר''י נג'אר בספר אהלי יהודה. וראה באורך בחזון עובדיה פורים עמ' קלז]. 

כז דיין שקיבל משלוח מנות בפורים מאנשים רבים, ובתוכם היה אחד שבא אחר כך להתדיין לפניו עם חבירו, יש אומרים שנפסל בכך לדונו, ויש אומרים שכל שלא הזכיר בעת משלוח המנות שיש לו דין להתדיין לפניו, כשר לדונו. ויש אומרים שזה מן הדברים המסורים ללב, ולמראית העין, שאם היה המנהג באותה העיר כמנהג רוב ערי ישראל שכל אחד מרבה במשלוח דורונות בפורים למכיריו ולבעלי תורה. ונראית כוונתו לשמים, לשם מצות פורים, ואינו ניכר כלל מתוך מעשיו שכוונתו לתכלית אחרת, אין בזה איסור כלל. ואם באמת יש אומדנא שהמשלח מנות כוונתו לתכלית אחרת, הדיין הירא את ה' יחוש בקבלתו לפסול עצמו מלדונו. ולמעשה, אם רואה הדיין דמוכחא מילתא שמשלוח המנות שנשלח לו בפורים מאת האיש שבא לדון לפניו, היה למטרת קירוב לבבו בהתדיינו אצלו, ולא לשם המצוה בלבד, יש לו לסלק עצמו מלדונו. [חזון עובדיה פורים עמוד קלד. ובדידי הוה עובדא בשנת תשכ''ט שאחד השוחטים שעבד מטעם הרבנות בת''א הביא משלוח מנות ב' תרנגולי הודו גדולים חיים, ומרן אאמו''ר ציוה עלי שלא לקבלו מהשוחט, ואח''כ נתברר ששחיטתו בשוק התקוה לא היתה כראוי]. 

כח השולח מנות לרעהו בעילום שם, שאין המקבל יודע מי שלח אליו המנות, יש אומרים שלא יצא ידי חובת משלוח מנות, ולכן יחזור וישלח מנות לצאת ידי חובה. ולכן מי ששלח מנות לרעהו, והלה לא היה בביתו, ורק בני ביתו היו שם, וקבלו המנות מיד השליח, אם חזר המקבל לביתו ביום פורים וידע מזה יצא, אבל אם לא שב לביתו באותו היום לא יצא, ואע''פ שאשתו ובני ביתו קיבלו בעדו, מ''מ הרי נאמר ומשלוח מנות איש לרעהו, הילכך בעינן שיבא ליד רעהו, ועל כל פנים שידע מזה. [ילקו''י מועדים עמ' שלג. והיינו לטעמו של הרב מנות הלוי, דמשלוח מנות מראות חיבה וריעות, וכיון שאינו יודע מי שלח לו, אין כאן חיבה, הילכך לא יצא. וכ''כ בשו''ת כתב סופר, שו''ת אבן שהם, שו''ת בית אבי, שו''ת מהר''ם שיק, שו''ת לב אברהם, שו''ת קנין תורה בהלכה, ערוה''ש (סימן תרצה, סעיף טז), וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קנב]. 

כט מי ששלח מנות ומצאו השליח שיכור שהגיע לשכרותו של לוט, אם פג שכרותו בפורים, וידע מהמשלוח מנות, חבירו יצא ידי חובת המצוה, ואם חושש שלא ידע עד שיפוג יינו, ויהיה זה במוצאי יום הפורים, ישלח מנות לאחר כדי לצאת ידי חובת משלוח לכולי עלמא. [בשו''ת משנה הלכות ח''ד (סי' צ), כתב, שאם פג שכרותו בפורים, אפילו הוא עדיין ישן זכין לאדם שלא בפניו. ע''ש. אך יש להשיב על דבריו. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קנב]. 

  סימן תרצג - פורים שחל במוצאי שבת

א אין להביא המגילה לבית הכנסת בעיצומו של יום השבת לצורך קריאתה בלילה, שהרי הוא כמכין משבת לחול. [מור וקציעה (סי' תרצג). ובעיקר הטלטול של המגילה ביום שבת (אפילו בביתו) הפרי חדש (סי' תרפח ס''ו) אוסר לטלטל המגילה בשבת. אך המטה יהודה (דנ''ג ע''ד) כתב דהיינו דוקא בפורים שחל בשבת, שגזרו שלא יקרא המגילה שמא יעבירנה ד' אמות ברה''ר (מגילה ד:). אבל בשבת שאינו פורים מותר לטלטלה. ושכ''פ השכנה''ג להתיר טלטול המגילה בשבת. וכ''כ בשו''ת חתם סופר (חאו''ח סי' קצה) בדעת הפר''ח. וכן העלה בשו''ת עדות ביהוסף בן סאמון (סי' א) ודחה ד' הפר''ח (לפי מה שהבין בכוונתו שאוסר בכל שבתות דעלמא). ע''ש. וכ''פ בקיצור ש''ע (סי' קמא סי''ז) להתיר כאמור, ורק אסר להביאה בשבת לצורך הלילה, משום מכין משבת לחול]. ובמקום הצורך מותר להביאה (במקום שיש עירוב) אחר שקיעת החמה של יום שבת. ואם אפשר יעשה זאת על ידי קטן. [יפה ללב ח''ב (ר''ס תרצג). וע' פמ''ג (מש''ז ר''ס תקג) שמשמע שגם בבה''ש יש להחמיר משום הכנה. אך מ''מ במקום צורך מצוה כה''ג יש מקום להקל. וע' בהגה (ס''ס תרסז) ובאחרונים. וע' בשו''ת שואל ומשיב תנינא (ח''ב סי' י). ובשו''ת ירך יעקב (סי' ח). ובילקו''י שבת (כרך ב' סי' שו). ילקו''י מועדים (עמ' שטו). חזו''ע פורים (עמ' קז). הליכות עולם ח''ג (עמ' קצה).] 

ב אם חל פורים במוצאי שבת, גם הנשים חייבות בברכת מאורי האש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שב. על פי המבואר בשו''ת יביע אומר חלק ד' חלק אורח חיים סימן כד סק''ז] 

ג כשחל פורים (של ערי פרזות) במוצאי שבת, יאמרו אחר העמידה חצי קדיש, שובה ה' עד מתי, ויהי נועם וכו', יושב בסתר וכו', עד ואתה קדוש. [כן כתבו הארחות חיים (בסדר תפלת פורים אות לא), והכל בו (סי' מה), ועוד]. ואחר כך יקראו המגילה. ונכון לברך לפני מקרא מגילה בורא מאורי האש, כדי שלא יהנו מהנר במוצאי שבת קודם שיברכו עליו. וכן פשט המנהג להקדים קריאת המגילה לפני ההבדלה. ובהבדלה שבסוף התפלה ישמיטו בורא מאורי האש. [כ''כ הכל בו (ס''ס מא) וז''ל: פורים שחל במוצ''ש, שקוראים המגילה לאור הנר, מברך בורא מאורי האש מקודם, ויש חולקים וכו'. והובא בשתיקה בב''י. וכ''ד הר''א אב''ד, והרד''א, ומהריק''ש, דאסור לקרוא בספר קודם ברכת בורא מאורי האש. וטעמא דמסתבר הוא שלא יהנה מהאור בלא ברכה. ולדעת מרן עכ''פ אין שום איסור אם יקדים לברך בורא מאורי האש קודם המגילה, לכן כן ראוי להורות. ילקו''י מועדים עמו' שיד. יחוה דעת ח''א סי' עה. יביע אומר ח''ד חאו''ח סי' כד, וח''ט חאו''ח סי' עט אות כד. חזו''ע פורים עמו' סז]. וכשחוזר האיש להבדיל בביתו להוציא את הנשים ידי חובת ההבדלה, נכון שהנשים יברכו בעצמן ברכת מאורי האש. ואם אינן יודעות רשאי האיש לחזור ולברך ברכת בורא מאורי האש כדי להוציאן ידי חובה. [שם]. 

ד אם לא בירכו ''בורא מאורי האש'' קודם המגילה, ונזכרו באמצע, יפסיק השליח צבור בין הפרקים או בין פרשה לפרשה ויברך בורא מאורי האש, ואחר כך ימשיך קריאת המגילה. [מועד לכל חי (סי' לא אות עח). וע' בכה''ח (סי' תרצג ס''ק יב). ואף שבשו''ת בית יהודה (ח''א דף קז) כתב, שאין לש''צ להפסיק לברכה זו באמצע קריאת המגילה, אלא אחד מן הקהל יעמוד ויברך. עמש''כ לדחותו בשו''ת חזון עובדיה (ח''א סי' טז בהערה עמוד רלז]. ואם לא עשה כן יברך בורא מאורי האש בהבדלה כמו בכל מוצאי שבת. [שו''ת רב פעלים ח''ב חאו''ח ס''ס יד. ילקו''י מועדים עמ' שטו. שו''ת חזון עובדיה ח''א עמ' עז]. ויש מי שכתב שאם חל פורים במוצ''ש יאמרו ההבדלה על הכוס כולה קודם קריאת המגילה, [נוה שלום חזן בדיני פורים ס''ב]. אולם המנהג לומר ההבדלה על הכוס אחר קריאת המגילה. [כמ''ש הכל בו (ס''ס מה). משום דכל לאפוקי יומא מאחרינן, וכדעת מרן והרמ''א, שיש לקרוא המגילה תחלה, ואח''כ להבדיל על הכוס. אלא שמברכים על הנר קודם המגילה, כמ''ש הארחות חיים בשם הר''י מפריש. יבי''א ח''ט סי' פח אות כ]. 

    




סימן תרצד - דיני מתנות לאביונים


א מצוה לתת מתנות לאביונים ביום הפורים, דהינו מתנה אחת לכל אביון, שבסך הכל חייב לכל הפחות שתי מתנות לשני אביונים. [מגילה (ז.), שתי מתנות לשני בני אדם. וכ''כ הרמב''ם (פ''ב מהלכות מגילה). וכ''כ הטוש''ע (סי' תרצד ס''א). וע' במועדי ה' דקל''ב:]. ויוצאים ידי חובה בין בנתינת מעות, בין בתבשיל, או דבר-מאכל אחר. [רמב''ם (שם הט''ז). וע''ע בשמחת יהודה נג'אר (די''א ע''ג). ובכסא רחמים פכ''א ממסכת סופרים ה''ד]. אבל לא בכלים ובבגדים וסדינים. [ואף שהלק''ט ח''ב (סי' קסג) כתב דשפיר דמי, מ''מ לא קי''ל כד' הלק''ט. וכ''פ האור שמח (פ''ב הט''ז). וע' בחזו''ע פורים עמ' רסו]. ומן הדין די בנתינת פרוטה אחת לכל אביון. [כ''ה בהריטב''א (מגילה ז:). וע''ע בשו''ת רש''י (סי' רצג), וכן בשבולי הלקט (סי' רב) בשם רש''י, שכתב, שאין קצבה במעות פורים, שכל מה שירצה האיש ליתן יתן. מפני שהוא צדקה, וצדקה כל אחד נותן לפי עינו הטובה. וסיים השה''ל, ''ומנהג פשוט אצלינו לחלק לעניים בפורים מעות ומיני מאכל ומשתה''. וכ''כ בספר מאורי אור (דקכ''ט.), דסגי בנתינת פרוטה אחת. וכ''כ בית עובד, שערי תשובה, אשל אברהם מבוטשאטש, בתי כנסיות, פקודת אלעזר, ומשנ''ב. ואמנם המהרש''א בח''א (מגילה ז:) כתב, דנתינה מעלייתא בעינן. וכ''פ בשו''ת זרע יעקב (סי' יא) דבעינן כשיעור ג' ביצים מפת. והמתחסד עם קונו יעשה כד' הזרע יעקב וסיעתו, לכל הפחות, עם ב' עניים. ולשאר יתן כמתנת ידו]. ובזמן הזה אגורה אחת חשובה כמו פרוטה, שהיא המטבע הפחות ביותר שיוצא בהוצאה. וכיום פרוטה היא מטבע של חמש אגורות. וירא שמים יחמיר ויתן בעין יפה ובסבר פנים יפות, כשיעור שווי סעודה אחת של לחם ולפתן. ויהיה שכרו אתו ופעולתו לפניו. [ילקו''י מועדים, עמ' שלח. חזון עובדיה פורים עמוד קסז] 

ב הנותן לעני פת בפורים, מקיים מצות מתנות לאביונים, גם להסוברים דפת אינה בכלל מנה לענין משלוח מנות. [ע' במסכת סופרים (פרק כא ה''ד): ''וצריך לספק מים ומזון לעניים, משום ומתנות לאביונים, ויש שמספקים להם לחם ויין, ויש שמספקים להם לחם ודגים, ולא יפחות משתי מתנות אפילו חטים ופולים''. ע''כ. וצ''ע שהרי לגבי מתנות לאביונים אמרינן במגילה (ז.) כי די מתנה אחת לכל אביון, אלא שצריך לתת לשני עניים]. 

ג הנותן שתי מתנות לאיש ואשתו אביונים יצא ידי חובתו. [כן מוכח במהרש''א בח''א (מגילה ז.). ובשו''ת בית אב, ובשו''ת בנין עולם, ובספר ניר לדוד, ובשו''ת חמדת משה. ודלא כערוה''ש. וע' בילקו''י וחזו''ע שם]. והוא הדין אם נתן לאב ולבנו הסמוך על שלחנו שהם אביונים, יצא. [כ''מ במהרש''א שם]. ואם באו לפניו שני עניים, ונתן לעני אחד מטבע גדול כשיעור שתי מתנות, שמחציתו יהיה בשבילו, ומחציתו לעני חבירו. יצא. [ואע''פ שבתורה לשמה (סי' קצ) כתב, דלא אריך למעבד הכי, לקיים שתי המצות בבת אחת במטבע אחד, שאין עושים מצות חבילות חבילות. ע''כ. מ''מ אין זה מחוור, שהכל מצוה אחת היא לתת מתנות לאביונים. וכמו שאמרו כיו''ב בפסחים (קב:) קידושא ואבדלתא חדא היא, ואין בהם משום מצות חבילות חבילות, כשאומרם על כוס אחד. ע''ש. ויש לדחות. ועוד שכיון שנותן הכל בבת אחת ובפעולה אחת, לא שייך בזה מצות חבילות חבילות]. אבל הנותן שתי מתנות לאביון אחד לא יצא ידי חובה. אפילו בזה אחר זה. וצריך לתת לעוד אביון. [לאפוקי משו''ת הלק''ט ח''ב (סימן לט). שכתב, שכשם שבמתנות כהונה אפי' נתן לכמה כהנים יצא, אף לגבי מתנות לאביונים אם נותן שיעור שתי מתנות לאביון אחד יצא. אלא דלכתחלה לא יהיה כההיא (דעירובין סה.) לשגר כל מתנותיו לכהן אחד. ע''ש. ואין דמיונו עולה יפה, דהכא קפיד קרא שיתן לשני אביונים, ולא די לאביון אחד. וכ''ש לפי מה שפסק מרן ביו''ד (סי' סא ס''ט): שלא יחלק מתנות הכהונה לכהנים הרבה, שצריך לתת לכל אחד דבר חשוב כדי שיעור נתינה וכו']. 

ד מתנה על מנת להחזיר לא מהני לצאת בזה ידי חובת מתנות לאביונים. [כ''כ הפמ''ג (מש''ז סי' תרצד סק''א). וכן כתבו: מרן החיד''א ביוסף אומץ (סי' פב אות ה). ובעל חות יאיר במקור חיים, ובעקרי הד''ט, ובשערי תשובה, ובילקוט הגרשוני, ואף שבשו''ת שאילת יעקב (סי' נט) הניח דברי הפמ''ג בצע''ג, דהא בקידושין (ו:) אמרינן דבכלהו מתנה על מנת להחזיר הוי מתנה חוץ מקידושין. ולא קאמר חוץ ממשלוח מנות ג''כ. לק''מ. וע' בחזו''ע פורים עמ' קלג]. 

ה יוצאים ידי חובה בנתינה לקטן אביון. [ע' באגורה באהלך (ד''כ ע''ג) שכתב, דלא מהני מצות מתנות לאביונים לקטן, משום שאביון הוא התאב לכל דבר, וקטן שאין לו דעת להיות תאב, לא מהני. ע''ש. ולפע''ד אינו מחוור, שעיקר המטרה לשמח לב העניים, ובכלל זה היתומים, שהם בדרך כלל קטנים. הילכך מהני לתת מתנות לקטן, ויוצאים בזה י''ח. ורק במשלוח מנות לקטן לא מהני משום איש לרעהו, איש למעט קטן, ורעהו נמי גדול כמוהו משמע, ולא לקטן. ע''ש]. 

ו אין מדקדקים במעות פורים אלא כל אדם מישראל הפושט ידו ליטול נותנים לו. [סי' תרצד ס''ג. שעה''כ (דק''ט ע''ד). נגיד ומצוה (דכ''ז.). ועוד. והנה הטור סיים על זה, ''אחד ישראל ואחד גוי'', ומרן הב''י כתב, שכ''כ הנימוקי יוסף פרק האומנין, בשם הרמב''ן, והוסיף, אך בהגמ''י (הל' מגילה סוף פ''ב) כתב בשם תלמידו של רש''י, ראיתי בני אדם שנוהגים לחלק מתנות בפורים גם לעבדים ולשפחות גוים הנמצאים בבתי ישראל, והוקשה הדבר מאד בעיני רבינו (רש''י), שנמצא זה גוזל לעניים. וטוב מזה לזרקם בים, מפני שמראה שמצות מתנות היום היא אף לגוים, ובעיר שלא הורגלו לכך, אסור להרגילם. וסיים מרן, שאפשר שגם רבינו הטור במקום שנהגו קאמר. ע''כ. ובמחזור ויטרי (עמ' ריא) הוסיף בדברי רש''י: שעל אלו נאמר (הושע ב י), וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל. משל לאדם שהיה מקבל אורחים מישראל בשמחה, ובאו אורחים מאומות העולם, וגם כן קיבלם בשמחה, איבד את הראשונות, שזה שוטה שדרכו בכך, אף זה הנותן מתנות גם לגוים, איבד זכות המתנות שנתן לישראל העניים, שנראה שאינו עושה לשם שמים. והפורש מעשות זאת יזכה בנועם ה' לחזות. עכת''ד]. ומוטב לאדם להרבות כמיטב יכלתו במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא במשמח לב עניים ויתומים ואלמנות. שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר (ישעיה נז טו), להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. [ילקו''י מועדים עמוד שלח. חזו''ע פורים עמוד קסז] 

ז אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במתנות לאביונים. [ב''ח, שיורי כנה''ג, וט''ז. והפר''ח חולק על זה, וכתב, שאין לזה טעם, אלא מסתברא ודאי שפטור. אך בספר מטה יהודה, דחה דבריו, והעלה, שדין מתנות לאביונים כשאר מצות צדקה, דקי''ל שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה]. ועני שנתן פרוטה לחבירו לקיים מצות מתנות לאביונים, וחזר חבירו העני ונתן לו פרוטה, שניהם קיימו מצות מתנות לאביונים. [כ''כ הפמ''ג (סי' תרצד מש''ז סק''א). ומטה יהודה שם. ילקו''י וחזו''ע שם]. 

ח עני שקיבל מתנות לאביונים, יכול לעשות בכסף כל מה שרוצה, ואף לקנות בזה ספרי לימוד וכדומה. ואינו חייב דוקא להשתמש בכסף שקיבל מגבאי הצדקה לצורך סעודת פורים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שלט. חזון עובדיה על פורים עמוד קעב] 

ט אין הגבאים יכולים לשנות מעות פורים לצדקה אחרת. [ב''מ עח.]. 

י במקום שאין עניים מצויים, יכול לעכב את המעות פורים שלו אצלו, ונותנם במקום שירצה. [מרדכי פ''ק דמגילה, שלחן ערוך סימן תרצד סעיף ד']. 

יא מצות מתנות לאביונים ביום ולא בלילה. (כה''ח סי' תרצה אות נ מהאחרונים). ויעשנה אחר קריאת המגילה. (וכמו שאמרו במגילה ד: שעיניהם נשואות למקרא מגילה. וכ''כ בשער הכוונות דף קט). 

יב מתנות לאביונים אין ליטול אותם ממעות מעשר שאדם מפריש בכל חודש, שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (מנחות פב.). [כ''כ בשו''ת מהרי''ל (סי' נו). והאליה רבה בשם השל''ה, ובספר עושה שלום, וכיו''ב כתב הרמ''א בהגה ביו''ד (סי' רמט ס''א), שאין לאדם לעשות ממעשר שלו מצוה שהוא חייב בה, אלא יתננו לעניים]. ורק אם אמר בפירוש בעת שהתחיל להפריש מעות מעשר ''בלי נדר'', והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות מעשר למתנות לאביונים. ומכל מקום מי שקיים מצות מתנות לאביונים כדת לשני עניים, וברצונו להוסיף לתת בפורים לעניים אחרים, רשאי לתת להם מכסף מעשר. וכן אם רוצה להוסיף על השיעור שהוא חייב לתת לאביונים, ולתת להם מתנה חשובה לשני העניים, רשאי לתת ההוספה מכסף מעשר. [ע' יחוה דעת ח''א סי' פז, וח''ג סי' עו]. 

יג מי שנדר לתת לעניים שתי פרוטות בכל יום, ובפורים דחוקה לו השעה לתת בכפלים, ורוצה לפטור עצמו באותן שתי פרוטות ממתנות לאביונים, פטור ממתנות לאביונים בשתי פרוטות שנותן בעבור נדרו. ובודאי דלא סתרי אהדדי. [בספר אהלי יצחק בונאן (דף קעד.) הביא משם מהר''י עייאש, שאין לפוטרו, אך הוא דן לפוטרו ממ''ש מרן (סי' תקסח סעיף יא), הנודר לצום כמה ימים רצופים ואירע בהם תעניות חובה, עולים לו. (תשו' מהרי''ל). ע''ש. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קע]. 

יד מי שמחל את חובו לאביון, אינו יוצא ידי חובת מתנות לאביונים, כיון שעתה לא קיבל מידו כלום. וכדין המקדש במלוה שאינה מקודשת. ואפילו היתה עליו מלוה בשטר, ומחל המלוה את חובו לעני, והחזיר לו השטר, אף על פי כן אינו יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. [לכאורה היה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים, שלדעת התוס' קידושין (יט.) המחילה לא הויא הקנאה, אלא כסילוק שעבוד. וכ''כ הרשב''א, מחילת חוב לא מהני במקום מצות מתנות לאביונים. אבל לדעת הריטב''א (קידושין טז.) דמחילה הויא הקנאה, י''ל שאף כאן הוי כהקנה לו את חובו, ויוצא י''ח מתנות לאביונים. אולם יש לדחות שאפילו למ''ד דמחילה הוי הקנאה, כיון שסוף סוף לא קיבל העני לידו כלום לשמחת הפורים, אינו יוצא בזה י''ח מתנות לאביונים]. ואפילו אמר לעני, בהנאת מחילת חובו יהי לו במקום מתנות לאביונים, שבקידושין מועיל, [ע' באה''ע סי' כח ס''י], מכל מקום כיון שעיקר מצות מתנות לאביונים היא כדי שיהיה לו במה שישמח בפורים, לא מהני הנאת מחילת מלוה. [כ''כ בשו''ת תשורת שי שם]. ואם הגיע זמן פרעון חובו, ונגש העני אצל המלוה, ומעותיו בידו, לפרוע חובו, ואמר לו המלוה חובי מחול לך, אפוכי מטרתא למה לי, הרי הם כאילו ניתנו למלוה, וחזר ונתנם ללוה העני, ושפיר יוצא בזה ידי חובת מתנות לאביונים. [ככיו''ב כתב בספר בתי כנסיות (סי' תרצה), וע' בחזו''ע פורים עמו' קעא] 

טו הנותן המחאה (צ'יק) לאביון יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. ולא מבעיא אם הבנק פתוח ויכול להוציאו מיד, אלא אפילו הבנק סגור בו ביום, כיון שהצ'יק נמצא ברשותו, ואפשר לקנות בו מצרכים אצל מכירו, נקרא נתינת מעות ויוצא בו ידי חובה. [ע' בשו''ת משנה הלכות ח''ו סי' קכב. ובחזו''ע פורים סוף עמוד קעא]. 

טז הנותן מעות לגבאי צדקה, שהוא מחלקם לעניים בו ביום, יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. ואף על פי שאין העני יודע ממי באו לו המעות האלה, מכל מקום הנותן יצא ידי חובת מצות מתנות לאביונים. [הנה הגר''י ענגיל בגליוני הש''ס (שבת י:) כתב, שכיון שכתוב בלשון ''מתנות'' צריך להודיעו, ואם לא יודע ממי קיבל לא מהני. ע''ש. אך אינו מוכרח. וכן העלה בשו''ת קנין תורה ח''ג (סי' קב אות ד) שאדרבה כיון שמעלה גדולה במתן בסתר יוצא גם בלי ידיעה. וכן העלה בשו''ת בית אבי ח''ד (סי' מ). וע''ע בחזו''ע קעב]. 

יז מתנות לאביונים שניתנו לעני בפורים, ורוצה העני לקנות בהם מלבושים ונעלים לו ולבני ביתו, או שאר צרכי ביתו, רשאי לעשות כן, אף על פי שניתנו לו לצורך סעודת פורים, מכל מקום רשאי לשנותם לכל מה שירצה. [הנה הטור (סי' תרצד) כתב, מעות מתנות לאביונים שנגבו לחלקם לעניים בפורים, אין העני רשאי להוציאן לדבר אחר, אלא לסעודת פורים. ומרן הב''י תמה על הטור, שהרי הרי''ף ב''מ (מח:) והרא''ש (ב''מ פ''ו סי' ט) כתבו דליתא להך ברייתא, אלא הלכה כרשב''ג שמיקל. וכ''ד הרמב''ם (פ''ב מהל' מגילה הט''ז). ופסק בש''ע (סי' תרצד ס''ב), אין הגבאים רשאים לשנות מעות פורים לצדקה אחרת, אבל העני יכול לעשות בהן כל מה שירצה. וכתב בשיורי כנה''ג (הגב''י סק''ג) שכן המנהג להקל. וע' בילקו''י מועדים, ובחזו''ע עמוד קעב]. 

    




סימן תרצה - דיני סעודת פורים


א נכון ללמוד תורה שעה אחת קודם הסעודה, או בתוך הסעודה. ומה טוב ללמוד ההלכות הראשונות של פסח עם סעודת הפורים, לסמוך גאולה לגאולה. [נאמר באסתר (ח טז), ליהודים היתה אורה ושמחה, ואמרו במגילה (טז:), אורה זו תורה. וכן אמרו (שבת פח.), הדור קבלוה בימי אחשורוש, שנאמר קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר. והואיל והכל טרודים בסעודת פורים ובשאר המצות של היום, יש ללמוד תורה שהיא קיום העולם, שאם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (נדרים לב.). וכ''כ הרמ''א בהגה (סי' תרצה ס''ב). והנה התוס' בכורות (נז:) ד''ה בפרוס הפסח, כתבו, ומיום הפורים מתחילים לדרוש בהל' הפסח, כדמוכח בפ''ק דר''ה (ז.). ע''ש. וכ''כ בתוס' הרא''ש (מגילה לב.). וכ''כ החק יעקב, והגר''א, ובברכי יוסף, ודלא כהפר''ח. והביא ג''כ מ''ש מהר''א אזולאי בספר חסד לאברהם (מעין ב עין הקורא נהר נז), שאחר צאת ישראל ממצרים ויצאו ממ''ט שערי טומאה, חשב הקב''ה מחשבות לבל ידח ממנו נדח, וציוה לישראל שבכל שנה יעשו ימי הפסח בהשבתת חמץ ובאכילת מצה וכו'. ובכל שנה ושנה ל' יום קודם פסח, הקב''ה ברוב חסדיו, מתחיל להוציא נפשות פושעי ישראל מהיכלי הטומאה מעט מעט שיעור אחד משלשים, בכל לילה, באופן שבליל י''ד כל פושעי ישראל עומדים בפתח היכל החיצון, ובליל פסח כולם טהורים ובני חורין. ע''כ. נמצא ששלשים יום נמנים החל מיום הפורים עצמו, כדמוכח בתוס' בכורות (נז:). ע''כ. ועכ''פ בירושלים שיום הפורים בט''ו באדר, בודאי שיום ט''ו הוא מכלל ל' יום אלה. וראה בילקו''י מועדים עמוד שמא. ובחזו''ע פורים עמוד קפא] 

ב נכון להרבות בשירות ותשבחות להשי''ת. טוב להודות לה' ולזמר לשמו כי נעים, על כל הטוב אשר גמלנו (שבולי הלקט סי' רא). ומצוה לשמח הקטנים במיני מתיקה ומעדנים. 

ג כשיערוך השלחן לסעודת פורים אין צריך להשאיר מקום פנוי בשלחן זכר לחורבן בהמ''ק. [כ''כ במור וקציעה (ס''ס תרצה), שאע''פ שהעורך שלחן לסעודה מחסר ממנו מעט, לזכור חורבן ירושלים, וכמ''ש בש''ע (סי' תקס ס''א), מ''מ בפורים א''צ להזהר לעשות זכר לאבילות ירושלים, כיון דקי''ל חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברך מרדכי. וכ''כ ביוסף לקח, הובא בענף יוסף על העין יעקב (סי' כו) וכן משמע במאירי מגילה ז:]. 

ד מצוה להרבות בסעודת פורים. ויוצאים ידי חובה בסעודה אחת. ומן הדין אין סעודת פורים צריכה פת, אולם נכון לחוש לכתחלה לדעת הפוסקים הסוברים שצריכה פת. [ע' ברכי יוסף (ר''ס תרצה), בשם קדוש אחד בתשובה, שאם עשה סעודת פורים בלא לחם יצא. וכ''ה במג''א (סק''ט), ובא''ר. אבל במור וקציעה כתב דצריך פת, שכיון שנאמר ימי משתה ושמחה, בעינן סעודה קבועה, ולא סגי בלא פת. וכל משתה לא נקרא אלא על שם הלחם, וכל מקום שאמרו סעודה אינה אלא בפת. ואין קביעות סעודה אלא בפת גמור. וכן מבואר במאירי (ביצה טו:), שיום פורים צריך קביעות סעודה משום שמחה יתרה שבו. וכן מוכח בראבי''ה. אך מדברי כמה ראשונים מבואר דמה שצריך פת לסעודת שבת ויו''ט אינו משום שמחה, אלא משום עונג, וממילא בפורים שאין בו עונג א''צ פת. ומ''מ נכון לחוש לכתחלה להסוברים שצריכה פת, ותע''ב. וראה בילקו''י עמוד שמ. וביחוה דעת ח''א סי' פט, ובחזו''ע פורים עמ' ק'] 

ה וכיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תשיג ידו. ויש להדר אחר בשר בהמה חלק (גלאט), שיש אומרים שאין יוצאים ידי חובה בבשר עוף ודגים שאין שמחה אלא בבשר בהמה. ואם קשה לו בבשר בהמה, יאכל בשר עוף. [ע' חגיגה (ח.), שאין שמחה אלא בבשר בהמה. וכ''כ היעב''ץ, והחתם סופר, ומהר''י נג'אר, וכן מוכח בספר לקט יושר, וכ''כ בשו''ת דבר משה אמריליו, ובשו''ת יחוה דעת ח''ו (סי' לג) בהערה. ע''ש. ובילקו''י מועדים עמ' שמ]. 

ו מזכירין ''ועל הנסים'' בברכת המזון, הן בסעודה שאוכלים בליל פורים, והן בסעודות היום. ומכל מקום אם טעה ולא אמר ''ועל הנסים'' בברכת המזון, ולא נזכר עד שאמר ''ברוך אתה ה''' (כדי לחתום על הארץ ועל המזון), כיון שאמר ''השם'' אין מחזירים אותו, ואפילו לא עשה אלא סעודה אחת במשך כל יום הפורים. [אליה רבה (סי' תרצה סק''ז). ודלא כתשובת הרש''ל (סי' מח), וסיעתו, שהצריכוהו לחזור ע''ז. ובאמת שמבואר להדיא בהרמב''ם (פ''ב מהל' ברכות) ובטור (סי' קפז) והרמ''א שם (ס''ד), שאינו חוזר. וכן העיר לנכון בכסא אליהו שם. ובשלחנו של אברהם]. ובאמצע הרחמן יאמר: הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מרדכי ואסתר וכו', עד ועשית עמהם נסים ונפלאות ונודה לשמך הגדול סלה. [כן כתב מרן הב''י (ס''ס קפז) בשם כל בו. וכ''ה בפרישה שם. וכתב הגרי''ח בשו''ת רב פעלים ח''ב (חאו''ח סי' מ) שכן המנהג פשוט לאומרו בהרחמן. ע''ש. ודלא כמ''ש בשו''ת התעוררות תשובה ח''א (ס''ס סו) דבפורים אין לכלול על הנסים בהרחמן כששכח לאומרו. ילקו''י מועדים עמוד שמ. חזון עובדיה פורים עמ' קפב]. 

ז בעל הנסים שבתפלה ובברכת המזון, צריך לסיים: ועשית עמהם ''נסים ונפלאות'' בלשון רבים, ולא ''נס ופלא''. [מועד לכל חי (סי' לא אות קז). יפה ללב ח''ב (סי' תרפב סק''ג). שכשם שבחנוכה היו נס ההצלה ונס של פך השמן, כך בפורים שתים זו שמענו, נס ההצלה, ונס הרמת קרן ישראל וגדולת מרדכי. (ע' ט''ז סי' תרצה סק''א, וכה''ח סי' תרפב סק''א בד''ה ועשית). וע''ע בשו''ת יביע אומר חלק ח (חאו''ח סי' יא אות כא). ע''ש]. 

ח אף הנשים חייבות בסעודת פורים, אך ישתו רק מעט יין. [שו''ת היכלי שן תליתאה סי' ז-ח]. 

ט אשה שחל ליל טבילתה במוצאי פורים, מותר לה לאכול בשר בפורים, ותנקר היטב בין שיניה קודם טבילתה. [בשו''ת דבר משה (סי' מז) כתב, שלא תאכל בשר אלא מרק בשר, [וגם בשומן בשר המנהג להקל. מקור חיים סי' קצח], שעיקר שמחת האשה בבגדי צבעונין ובתכשיטין, ושכן הורה בית דוד. ע''ש. וכן כתבו עוד אחרונים. אולם בשו''ת יד הלוי (חיו''ד סי' צ) כתב, דלכאורה לפמ''ש הט''ז (סי' קצח ס''ק כה), שבשבת ויו''ט המנהג שאוכלות בשר, רק שתזהר לנקר בין שיניה היטב, יש להתיר גם בפורים, שהרי מה שנהגו שלא לאכול בשר ביום הטבילה, הוא רק מנהג בעלמא להחמיר, והרי סעודת פורים היא מדינא, שמשתה ושמחה קבלו עלייהו. וכן הדפסתי בספרי אמירה לבית יעקב, להקל. אך שוב ראיתי בעקרי הד''ט (חאו''ח סי' לו), שכתב בשם שו''ת סמא דחיי, [טעותא היא, וצ''ל דבר משה סי' מז], שאסורה לאכול בשר בפורים. ומסופקני אם צריך אני לפרסם שאני חוזר בי מן ההיתר שכתבתי. ומהר''ר ליב רובין הסכים עמי להתיר לאכול בשר בפורים ביום טבילה. ושלא לחזור מן הפסק שכתבתי בספר אמירה לבית יעקב. עכת''ד. וכן עיקר להקל בפורים אף לכתחלה. וקודם הטבילה תזהר לנקר היטב בין השיניים, וראה בהליכות עולם ח''ה עמ' קפא]. 

י הנשבע להתענות בפורים אין כח במצות פורים לדחות שבועה בשם שמים, וצריך להתענות, אם לא מצא היתר לשבועתו. ולרווחא דמילתא יעשה הסעודה בלילה. [כ''כ הב''י (סי' תרצה) בשם הארחות חיים בשם רבינו האי. וכבר כתב מרן בש''ע יו''ד (סי' רלט ס''ו), הנשבע על מצוה דרבנן, כגון שלא להדליק נרות חנוכה, או שלא לקרוא המגילה, השבועה חלה עליו, וה''ה לדבר שהוא מדרש חכמים ואינו מפורש בתורה. וכ''ה בש''ע א''ח (סי' תקע ס''ג), שהנשבע להתענות בחנוכה ופורים חלה שבועה עליו. וראה בחזון עובדיה פורים עמ' קעד]. 

יא טוב לעשות סעודת הפורים יחד עם חבריו ובני ביתו בשחרית. [כ''ה בסידור הרש''ש, שיש לעשותה בשחרית. והביאו בכה''ח (סי' תרצה ס''ק כג), ושכ''כ השל''ה. וכ''כ הפמ''ג. וכ''כ במעשה רב (סי' רלח), שיכוין לצאת י''ח בסעודת שחרית. וע''ע בשו''ת זכרון יהודה (חאו''ח סי' רח). ובספר נתיבי עם. וכתב בסדר היום, שיאסוף את כל בני ביתו לאכול עמו סעודת פורים בשמחה, שאדם יחידי לא יוכל לשמוח כראוי, והביאו האליה רבה (סק''ד). וכ''כ הפמ''ג שם. וע''ע בשבולי הלקט (סי' רא) שכתב, חייב אדם לשמוח בפורים וכו', ומזמר על השלחן בבית חבריו. ע''ש]. 

יב אף האבל על אב ואם בתוך י''ב חודש יכול להשתתף במסיבת סעודת פורים אשר נערכת מחוץ לביתו. ואם יש שם כלי נגינה, ימנע האבל מלהיות שם. [הנה הכנה''ג א''ח (סי' תרסט הגב''י) כתב, שבסעודת חתן תורה בשמחת תורה, יכול גם האבל על אב ואם בתוך י''ב חודש להשתתף עמהם. וכן בסיום מסכת, שהיא סעודת מצוה. ע''ש. שכיון שהסעודה היא לגומרה של תורה, אין לך סעודת מצוה גדולה מזו. ועדיפא מסעודת סיום מסכתא שהתירו האחרונים לאבל להשתתף בה. ומה גם ששמחת חתן תורה שהיא לסיום התורה, היא שמחת כל ישראל, דהאי יומא קא גרים, ואף בפורים דקי''ל לדינא שאין אבלות נוהגת בו, יכול להשתתף בסעודת פורים, ואע''פ שיש מקום לחלק דשאני יום שמחת תורה שהוא יו''ט. מ''מ יש להקל, כיון שיום פורים הוא יום משתה ושמחה. ואע''פ שהסעודה היא חוץ לביתו, מותר, דקי''ל הלכה כדברי המיקל באבל. ומ''מ אם יש שם כלי נגינה, האבל ימנע מלהיות שם]. 

יג סעודת פורים שעשאה בליל פורים לא יצא ידי חובתו, דכתיב ''ימי'' משתה ושמחה. ומכל מקום גם בליל פורים ירבה בסעודתו. [בגמ' מגילה ז: סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא. והנה בארחות חיים (הל' סעודת פורים אות לה) כתב, יש מפרשים בלילה כעין לילה, בשאין אבוקה כנגדו דרך שמחה. והובא בב''י. וכתב הפר''ח, שאין לפרש שאם אכלה בלילה כשאבוקה נגדו כעין יממא יצא, דהא אמרינן במגילה (ז:), ''ימי משתה ושמחה כתיב''. ובקרא אין לפרש דהיינו כעין יממא, אלא הכוונה שגם ביום פורים לא יאכלנה בבית אפל, בלא אבוקה כנגדו, ואם עשה כן לא יצא. והכי נקטינן. ע''כ. וע' במרדכי (מגילה סי' תשפז), שהביא בשם ראבי''ה, שצריך לנהוג בפורים כלילי שבת ויומו. דומיא דקריאת המגילה, דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים, ואין היקש למחצה. והמרדכי בשם רבו הקשה ע''ז מהגמ' מגילה (ז:). וע' בספר האגודה (מגילה שם), שהביא בשם גאונים שכתבו, שיש לנהוג בפורים סעודה, כליל שבת ויומו. וכיו''ב כתב הרמ''א בדרכי משה (סי' תרצה אות ב) בשם תשובת מהר''י מברונא, שאף בליל פורים חייבים לשמוח. וראה בילקוט יוסף מועדים עמוד שמ. ובחזון עובדיה פורים עמוד קעח] 

יד חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וישתה יין כדי שיהיה שמח ומבושם, וישתכר מעט וירדם בשכרותו. [כ''כ הרמב''ם (פ''ב מהלכות מגילה הט''ו), וכתב הרב המגיד, שזהו ע''פ הגמרא (מגילה ז:), חייב איניש לבסומי ''בפוריא'' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ובמקום אחר אמרו (פסחים קט.), אין שמחה אלא בבשר. ע''כ. וז''ל המאירי (מגילה ז:), חייב אדם להרבות בשמחה בפורים, ובאכילה ובשתיה, עד שלא יחסר דבר מעל שלחנו, ומ''מ אין אנו מצווים לשתות כל כך ולהשתכר, ולהפחית כבודנו מתוך השמחה, כי לא נצטוינו על שמחת הוללות ושטות, אלא בשמחת תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השי''ת ולהודות לו ולברך בשמו על הנסים שעשה לנו. ע''כ. וכ''כ בחיי אדם (כלל קנה סי' ל), שכיון שכל הנס נעשה ע''י משתה שעשתה אסתר המלכה, ציוו רבותינו לשתות יין יותר מהרגלו, כדי לזכור את הנס הגדול שעשה לנו השי''ת, אולם היודע בעצמו שבשתייתו יזלזל במצוה מן המצות, כגון בברהמ''ז, או שלא יתפלל מנחה, או ערבית, או שינהוג בשחוק וקלות ראש, מוטב שלא ישתה כ''כ, וכל מעשהו יהיו לשם שמים. ע''כ]. והא דאמרינן חייב איניש לבסומי בפוריא, לא שישתכר, שהרי השכרות איסור גמור הוא, ואיך לך עבירה גדולה מזו, שגורמת לגילוי עריות ולשפיכות דמים, ושאר עבירות זולתן, אלא רק שישתה מעט יותר מלימודו. דהיינו התחלת שכרות. וכל שכן מי שיודע בעצמו שאם ישתכר ביין ובשאר משקים המשכרים יזלזל באיזה מצוה, או ימנע מברכת המזון, וכדומה, או שהוא תלמיד חכם ואם ישתכר יגרום לבזיון כבוד התורה, לא ישתה אלא שיעור מועט שלא יבוא לידי שיכרות. [ילקוט יוסף מועדים, מהדורת תשס''ד עמוד תרפ. וילקוט יוסף תפלה א' עמוד שפח סימן צט הערה ב'. חזון עובדיה פורים עמ' קעה]. 

טו האוכל פת כסנין (עוגות) ושאר פירות משבעת המינים, שיעור כזית ומעלה, לא יזכיר בברכת מעין שלש מעין המאורע, כגון ''ונודה לך על הנסים שעשית לאבותינו'' וכו'. שלא תיקנו לומר מעין המאורע כזה בברכה מעין שלש, כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סי' רח סעיף יב). [מקור הדברים בשו''ת מהר''ם מרוטנבורג (סי' ע), שכתב, שאין להזכיר מעין המאורע של חנוכה ופורים בברכה מעין שלש, והיינו טעמא משום שאפי' בברהמ''ז שהיא מה''ת לכל הדעות, ויש בה ברכת הודאה, יש אומרים (בשבת כד.), שאינו מזכיר. ומה שמזכירים בברהמ''ז הוא רק מתורת מנהג. אבל במעין ג' לא יעלה על לב איש להזכיר, כיון דליכא הודאה, בתוך ברכת מעין ג'. ע''כ. וכ''כ הגר''א (סי' רח ס''ק מא). גם בתוס' ברכות (מד.) כתבו, שאף שהרמב''ם (סוף פ''ג מהל' ברכות) כתב להזכיר מעין המאורע בשבת ויו''ט בברכת מעין ג' וכן משמע בירושלמי (פ''ו דברכות ה''א). מיהו לא נהגו העולם כן, משום דמה שהיו מזכירים מעין המאורע, היינו דוקא בימיהם, שהיו קובעים עצמם על יין ומיני פירות של ז' המינים, אבל בזמן הזה אין רגילים לקבוע עליהם. ע''ש. ודיינו להזכיר מעין המאורע במעין שלש בשבת ויו''ט שיש בהם קדושה מן התורה, משא''כ בחנוכה ופורים דרבנן. וע''ע בשו''ת יביע אומר ח''ג (חאו''ח סי' לה). וראה בילקוט יוסף מועדים עמ' שמ]. 

טז אם האריך בסעודת פורים עד ליל ט''ו [או לתושבי ירושלים עד ליל ט''ז בו], אף על פי כן יש לו לומר ועל הנסים בברכת המזון, כשם שמזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון בסעודה שלישית הנמשכת עד הלילה. ואף לאחר כמה שעות. וכל זה כשלא התפלל ערבית של ליל ט''ז, אבל אם התפלל ערבית לא יאמר ועל הנסים בברכת המזון. [בארחות חיים (הלכות פורים סי' לה) כתב בזה''ל: כתב רבינו יצחק מקורביל, שאם התחיל לאכול בפורים, א''צ להפסיק סעודתו כדי שיאמר על הנסים בברהמ''ז ביום, אלא גומר והולך עד הלילה ואומר על הנסים בברהמ''ז, אף שחשכה. ע''כ. וכ''כ בהגמ''י (בפ''ב מהל' מגילה הי''ד, אות א) בשם המהר''ם מרוטנבורג. וכ''ד המרדכי. אולם הרא''ש בתשובה (כלל כב סי' ו) כתב, מי שהתחיל לאכול סעודה שלישית בשבת סמוך לחשכה, וחשכה לו, נראה שאין לו להזכיר מעין המאורע של שבת בברהמ''ז במוצ''ש, אע''פ שעיקר הסעודה היתה בשבת, כיון שמברך בחול לא יזכיר של שבת. ע''כ. וכ''כ הטור (סי' תרצה) בדין סעודת פורים, שאם התחיל סעודתו ביום ונמשכה עד הלילה, כתב א''א הרא''ש שלא יאמר על הנסים בברהמ''ז. ע''כ. ונראה שדעת מהר''ם כמ''ש בשו''ת מהרי''ל (סי' נו), שאע''פ שמי שלא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצ''ש שתי תפלות של חול, היינו משום שעבר זמן תפלת מנחה לגמרי, ואינו מתפלל במוצ''ש אלא בתורת תשלומין, וצריך להבדיל בתפלה הראשונה, והיאך יתפלל לאחריה תפלה של שבת, אבל ברהמ''ז באה על הסעודה שסעד בשבת, וכיון שעדיין לא התפלל ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בברהמ''ז. וכן המנהג בקהלות אוסטריה, להזכיר על הנסים בברהמ''ז במוצאי פורים, וכן במוצ''ש, כשנמשכה הסעודה עד הלילה. ע''כ. וכ''כ בעל תרומת הדשן בלקט יושר (עמ' קנט). ע''ש. ומרן הב''י (בס''ס קפח) הביא דברי הפוסקים הנ''ל, ופסק בש''ע (שם ס''י): היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברהמ''ז, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, וה''ה לראש חודש פורים וחנוכה. וזו לשון מרן בש''ע (סי' תרצה ס''ג): אומר על הנסים בברהמ''ז בברכת הארץ, ואם התחיל סעודתו ביום ונמשכה עד הלילה, אומר על הנסים, דבתר תחלת סעודה אזלינן, ויש מי שאומר שאין לאומרו. הגה, ונוהגים כסברא ראשונה. ע''כ. והלכה רווחת סתם ויש הלכה כסתם. וראה בילקו''י מועדים עמוד שמ. וביחוה דעת ח''ג סי' נה]. 

יז מה שיש נוהגים באיזה ישיבות לאחרונה, לבחור להם ''רב'' פורים, אשר משמיע במרום קולו בדברי ליצנות והיתול על ראש הישיבה ורמ''י הישיבה, בדברי ביקורת בבדיחות הדעת, לא תהא כזאת בישראל, כי אין שום היתר בדבר, והמבדח הזה על חשבון חכמי ישראל גדול עונו מנשוא. עליו נאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. והוא בכלל מבזה תלמידי חכמים שאין לו חלק לעולם הבא (כמבואר בסנהדרין צט: והרמב''ם פ''ג מהל' תשובה הי''ד), ועליו אמר שלמה בחכמתו (משלי כו יח) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, ואמר הלא משחק אני. וכל היושב שם ואינו מוחה על כבוד התורה נלכד גם הוא בשחיתותם. ומאד יפלא על בני תורה אשר ירהיבו עוז לעשות כן, האם שכחו מה ששנו חכמים: והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה. וכל מי שיש בידו יכולת לבטל המנהג הרע הזה, עליו לשנס מתניו, לבער הרע מקרבנו, ולא ישמע ולא יפקד ולא יזכר עוד כדבר הרע הזה. ומצוה למחות בידם עד שיבטלו מנהג רע זה. ואסור אף להשתתף במושב ליצים זה, ושומע לנו ישכון בטח. ולשומעים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שמג. יחוה דעת חלק ה' סימן נ]. 

יח מי ששתה יין בפורים ונתבסם, והתחיל לרקד ולשורר, ובתוך כדי כך הזיק לחבירו, או טינף את בגדיו, חייב לשלם כל מה שהזיק לחבירו. ואין הבדל בזה בין פורים לשאר ימות השנה. [התוס' (סוכה מה.) כתבו, שהגדולים אוכלים את אתרוגי התינוקות, ואין בדבר גזל, שכך נהגו מחמת שמחת החג. ויש ללמוד מכאן לאותם בחורים שרוכבים על סוסים לקראת חתן וכלה, ופעמים שנלחמים זה עם זה, וקורע האחד בגד חבירו, או שמקלקל לו את סוסו, שהם פטורים, כי כך נהגו מחמת שמחת חתן וכלה. ע''ש. וע' ברש''י (סוכה מו:) שהביא סיוע לפירושו, מן המדרש (ויקרא רבה פר' לז), מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בשני בצורת והקניטתו אשתו וברח ממנה, ולא היה לו ממה להתפרנס, ושביעי של ערבה היה, הולך ושמט אתרוגים מיד התינוקות כדתנן מיד התינוקות שומטים את לולביהן ואוכלים את אתרוגיהן. והיה החסיד עובר דרך כרך אחד, והוצרכו בבית המלך לאתרוגים של מצוה, ומכרם ביוקר ונתעשר וחזר לביתו. ע''ש. ובפסקי תוס' שם כתבו כן להלכה לפטור הבחורים הנ''ל. אבל הרא''ש (סוכה פ''ד סי' ד, ובתשו' כלל קא סי' ה) שרק בגמר המצוה היו הגדולים חוטפים מהתינוקות. ולכן כתב בתשו' שאם הזיק בשמחת חתן חייב לשלם. והתרוה''ד (סי' קי) בשם ריב''א, כתב, שכל דברי מאכל שחוטפים הבחורים זה מזה בפורים שלא ברשות, משום שמחת פורים, מעת קריאת המגילה בליל פורים עד הערב בסעודת פורים, אין בזה משום גזל, ואין להזמינם לבי''ד, ואין חוששים ע''ז. וכ''פ הרמ''א בהגה חו''מ (ס''ס שעח). וז''ל הרמ''א כאן (בסי' תרצו ס''ח): בני אדם החוטפים זה מזה בפורים דרך שמחה, אין בזה משום גזל הואיל ונהגו כך, ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר, (מהר''י מינץ סי' יז). ע''כ. אבל השל''ה כתב, ואני אומר לא משנת חסידים היא, ושומר נפשו ירחק מזה, לחטוף מחבירו שלא ברשותו, כי זוהי שמחת הוללות, ולא נצטוינו אלא על שמחת מצוה. ובשו''ת בית דוד (חאו''ח סי' תצד) הביא מ''ש הב''י, דהיינו דוקא לדידהו דנהגו הכי, אבל לדידן אין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה. ע''ש. וע''ע ביש''ש (פרק המניח סי' ג) שכתב, ואפי' השיכור שהגיע לשכרותו של לוט, מ''מ אם הזיק לחבירו מקבל דינו, על שלא עצר ברוחו, ושיכר עצמו להשתגע, ואין לפוטרו מדין המזיק, שאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו'. ע''ש. ובערוה''ש (סי' תרצה ס''י, וסי' תרצו סי''ב), כתב, ועתה בעונותינו ערבה כל שמחה, ואין שמחתינו גדולה כל כך עד שיבאו לידי היזק חברים. ולכן עכשיו אם הזיק חייב לשלם. ע''כ. ואנו אין לנו אלא דברי מרן הב''י שאין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה, והמזיק צריך לשלם. והמוחזק אינו יכול לטעון קים לי נגד מרן כידוע, שגם נגד המבואר בב''י אין לטעון קים לי. כמ''ש בשו''ת פני יצחק, וכ''ה בשו''ת יביע אומר ח''ט חחו''מ סי' א אות ב]. 

יט יש נוהגים לאכול מאכל זרעונים בפורים, (ובכלל זה תבשיל אורז) בליל פורים, זכר לזרעונים שאכלו דניאל וחבריו בבבל, וכן אסתר היתה אוכלת ממיני זרעונים. [בארחות חיים (הל' סעודת פורים אות לה) כתב, נהגו לאכול בליל פורים, אחר תענית אסתר זרעונים, זכר לזרעונים שהיו דניאל וחבריו אוכלים בבית המלך, דכתיב (דניאל א טז), ויהי המלצר נושא את פת בגם ויין משתיהם, ונותן להם זרעונים. (פירש הר''א בן עזרא, זרעונים אלו הם האורז, שהוא נכבד מאד, ועושים ממנו תבשיל, והוא בריא וערב יותר מן החטה, ועושה דם טהור לאדם. והמעט ממנו משביע). וכ''כ הרמ''א בהגה. ובמגילה (יג.), וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים, אמר ר' יוחנן שהאכילה זרעונים, שנאמר ויהי המלצר וכו'. ומה שהזכיר הארחות חיים ממה שנעשה עם דניאל וחבריו, ולא מענין אסתר, שהוא מענינא דיומא, מפני שלגבי דניאל וחבריו הכל מפורש במקרא. ואפשר ג''כ שאסתר למדה מקודמיה הם דניאל וחבריו. ועכ''פ באכילת זרעונים יש זכר לדניאל וחבריו וזכר לאסתר. הליכות עולם ח''א עמוד רלח]. 

כ סעודת חתן בפורים הנערכת בבית החתן, ויש שם עשרה גדולים, צריך שיהיו שני אנשים שהם פנים חדשות כדי לברך שבע ברכות, ואין יום הפורים נחשב כפנים חדשות. [הנה מהר''ש אלגאזי בגופי הלכות (דף קיז:) כתב שכיון שמרבים בסעודה לכבוד הפורים, נחשב שפיר כפנים חדשות, שריבוי הסעודה גורם. וכן כתבו כמה אחרונים. ומכללם בספר ויאמר יצחק בן ואליד (דף לא:). ובספר מועד לכל חי (סי' לא אות טל). ובכף החיים סופר (סי' תרצו ס''ק נד). אולם בספר חינא וחסדא ח''א (דף קיא ע''ג) כתב, שהכנה''ג שקיל וטרי עם המהר''ש אלגאזי בזה, והחזיק בדעתו לומר דפורים לא הוי כפנים חדשות, ושכן העלה בתשובה. ע''ש. וכ''כ בטהרת המים (שיורי טהרה מע' ח אות מג, ומע' פ אות כה) ובזכרונות אליהו אה''ע (מע' ב אות כב) הביא מחלוקת הכנה''ג עם מהר''ש אלגאזי בזה, וסיים, שבודאי קי''ל סב''ל. וע''ע באוצר הפוסקים (סי' סב ס''ח סוף אות מג). ובחזו''ע פורים עמ' קפה]. 

כא מצוה לשמח גם הקטנים בפורים, במיני מתיקה ומעדנים. [שו''ת היכלי שן תליתאה סימן יו''ד]. 

כב מי שסיים מסכת בפורים, ועושה סעודה לסיום מסכת, וכולל עמה סעודת פורים, שפיר דמי, ואין בזה משום אין עושים מצות חבילות חבילות. שבמעשה אחד לא שייך מצות חבילות חבילות. [וכיוצא בזה כתב בשו''ת לחם שלמה (חאו''ח סי' קד), לענין סיום מסכת ביום טוב. וכן הוא בשו''ת מהרש''ם ח''ו (ס''ס ז) וז''ל: ומה ששאל אם יוכלו לצאת בסעודת יום טוב גם לסעודת סיום מסכת, או יש לחוש בזה משום שאין עושים מצות חבילות חבילות, נראה שאין שום חשש בזה, שכיון שעושה מעשה אחד, ורק מתכוין לשתי מצות, אין בזה משום מצות חבילות חבילות. וע''ע בשדי חמד (מע' א כלל לט). ובחזון עובדיה פורים עמוד קפה]. 

כג אף על פי שהאונן (קודם שיקבור את מתו) אסור באכילת בשר ושתיית יין, (ברכות יז:), מכל מקום בפורים מותר האונן בבשר ויין, שאין עשה דאבלות של יחיד, דוחה עשה דרבים דאורייתא, שמצות שמחה בפורים מדברי קבלה היא, ודברי קבלה כדברי תורה, (ר''ה יט.). [חזון עובדיה פורים עמוד קפו]. 

    

 

זכר למחצית השקל


א יש נוהגים לגבות לפני מקרא המגילה מעות ''זכר למחצית השקל'', וכל מי שלא הספיק לתת המעות הללו לפני פורים יתנם אז לפני המגילה, וכמו שאמרו (במגילה יג:), גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. [במסכת סופרים (פכ''א ה''ד) איתא ''שצריכים ישראל לתת שקליהן לפני שבת זכור''. ומ''מ מנהגינו לעורר העם לתת זכר למחצית השקל בליל פורים קודם מקרא מגילה. וכ''כ מהרי''ל והרמ''א בהגה (סי' תרצד ס''א) (אך לא נהגנו כמ''ש שם דהיינו לפני מנחה). והמג''א שם כתב שבמדינתו נהגו ליתנו קודם מקרא מגילה של היום. וע' בפמ''ג שם]. ויזהרו שלא לקרות המעות הללו ''מחצית השקל'', רק ''זכר למחצית השקל''. [במס' סופרים שם איתא ''ואסור לומר עליהם לשם כופר אלא לשם נדבה''. ובשו''ת הגאונים (סי' מ) איתא, ''מה שמכריזים על השקלים במקומכם, לא יפה הם עושים שקוראים אותם שקלים ונאסרו איסור הנאה''. ע''ש. ומ''מ אם נותן המעות ''זכר למחצית השקל'' אין קפידא, בפרט כשמפרשים הגבאים כוונתם לשם איזה מוסדות תורה גובים המעות. ונותן לגבאי על דעתו. (ומכ''ש כשנותן מעות של נייר, ולא מטבעות כסף ממש, שניכר שאינו עושה לשם מחצית השקל ממש). וע' בילקו''י מועדים עמ' שי, ובחזו''ע פורים עמ' קא]. 

ב צריך לתת סכום השוה לערך שלשה דרהם כסף טהור, שהם תשעה גרם כסף טהור מזוקק לפי מחיר הכסף הגולמי מדי שנה בשנה. [הנה בשו''ת בית דוד (חיו''ד סי' קיח) האריך בדבר מצות מחצית השקל, ושם (דף עד) כתב, שאדם שרוצה לקיים זכר למחצית השקל, כדי שתהיה כפרה לנפשו, צריך שיתן לפחות עשרה גרה. ע''ש. והנה מחצית השקל בשקל הקודש הוא שני דינרים, והדינר הוא שיעור מיתקאל, דהיינו דרהם וחצי, וכמ''ש בכס''מ (פ''ב מכלי המקדש ה''ג), ובב''י אה''ע (סי' סו). נמצא ששיעור מחצית השקל הוא שלשה דרהם. וכל דרהם הוא שלשה גרם. ונמצא שהמחצית השקל הוא תשעה גרם כסף טהור. וע' בילקו''י מועדים עמ' שי. ובחזו''ע פורים עמ' קב] 

ג טוב שיתן שלשה מטבעות מתכת לזכר מה שנאמר בפרשת מחצית השקל ג' פעמים תרומת ה'. [כמ''ש הרמ''א בהגה (סי' תרצד). ואף שבמטה יהודה כתב, שאין לזה טעם, שהרי תרומת המשכן לא היתה מחצית השקל אלא כל איש אשר נדבו לבו וכו'. וכ''ד הגר''א במעשה רב דסגי במטבע אחד. מ''מ מהיות טוב נכון לעשות כד' הרמ''א. וכ''כ במועד לכל חי סי' לא אות נא]. ומכל מקום גם שוה כסף או שטר כסף יספיקו לקיום מצוה זו. [כי בכל מקום קי''ל שוה כסף ככסף, וכמ''ש התוס' (קידושין ב.). ומטבע של נייר הגם שהחתם סופר (חיו''ד סי' קלד) מצדד בזה אם מותר לפדות הבן בהם, כיון שאין גופם שוה כלום, ורק משום דינא דמלכותא יוצאים בהוצאה. ע''ש. וע''ע בשו''ת עונג יום טוב (סי' קב). אולם בשו''ת חסד לאברהם תאומים ח''א (סי' צה) העלה להקל. וכן דעת הג''ר יצחק אלחנן בשו''ת עין יצחק (חיו''ד סי' ל), וראה בילקו''י מועדים, עמ' שיא, ובחזון עובדיה פורים עמוד קג] 

ד מי שמצבו הכלכלי קשה, די שיתן מטבע של חצי שקל לזכר מחצית השקל. [ע''פ מ''ש המטה יהודה עייאש (סי' תרצד). ושכ''ד הגר''א כיו''ב. וע''ע בשו''ת בית דוד (חיו''ד סי' קיח). וע''ע בשו''ת מנחת אלעזר ח''א (סי' ל). ובביאור הלכה. וכ''כ בשו''ת גאוני מזרח ומערב (סי' מ) שאין קצבה לזה, שאינו אלא לצדקה בעלמא. וע''ע בשו''ת ציץ אליעזר חלק יג (סי' עב), ובילקוט יוסף מועדים עמוד שיב. ובחזון עובדיה על פורים עמוד קד]. 

ה כל מי שהוא למעלה מגיל עשרים שנה צריך לתת ''זכר למחצית השקל'' הסכום הנ''ל. [הרמ''א סי' תרצד עפ''ד הרע''ב פ''א דשקלים]. ויש אומרים שאף מי שהוא למעלה מבר מצוה, מבן י''ג שנה ומעלה, צריך לתת זכר למחצית השקל. וטוב להחמיר כדעה זו. [עיין בתוס' יום טוב (פ''א דשקלים מ''ד) שתמה על הרע''ב בזה, והביא דעת הרמב''ם והרמב''ן ושאר פוסקים שמבן י''ג ומעלה חייב בשקלים. ושכ''ה בירושלמי שם. גם בשו''ת בית דוד תמה על הרמ''א, שהרי מה שנאמר מבן עשרים שנה ומעלה, אינו אלא לתרומת אדנים. אבל בתרומת הקרבנות החיוב הוא מבן י''ג. וכ''כ הרמב''ם והרמב''ן והסמ''ג. ע''ש. אולם בחזקוני (ר''פ כי תשא) מבואר שא''צ לתת אלא מבן כ' ומעלה. וכ''כ מהראנ''ח, והב''ח, ובשו''ת שער אפרים. ועכ''פ י''ל דס''ל להרמ''א שהואיל ואין זה אלא למנהג בעלמא זכר למחצית השקל דיו במה שמפורש בתרומת אדנים מבן כ' שנה ומעלה. שנאמר בה: ''לכפר על נפשותיכם''. וכ''כ במטה יהודה שם, ובשו''ת מנחת אלעזר שם. ומ''מ טוב להחמיר עפ''ד הרב בית דוד והרב מטה יהודה שיש לתת מבן י''ג שנה ומעלה. וע''ע בשו''ת יחוה דעת ח''א (סי' פו). ובילקוט יוסף מועדים שם]. 

ו גם הנשים יתנו מעות ''זכר למחצית השקל''. וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים. ולכן כל איש אשר יש יכולת בידו יתן בעדו ובעד אשתו ובניו הקטנים הסמוכים על שלחנו סך הנ''ל לכל אחד. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן חצי שקל בעדו, ובעד כל אחד מבני ביתו מטבע יותר קטן כפי כוחו, כי כאיש גבורתו. [המג''א (סי' תרצד סק''ג) העיר עמ''ש בהגהות מנהגים דנשים וילדים חייבים במחצית השקל, שלא ידע מנא ליה. ובתורה תמימה (ר''פ כי תשא) כתב, ונראה דהכא שנותנים המחצית השקל לצדקה להקדים שקליהם לשקלי המן, כיון שאף הנשים והילדים היו באותו הנס לכן גם הם חייבים. וכ''כ בכה''ח, ובספר לקט יושר. אולם בתשו' הגאונים ליק (סי' קכ) כתב בשם רב סעדיה גאון ששלשים מצות שהאנשים חייבים ונשים פטורות, ופירש הרי''צ גיאת שאלו הן: מילה, ראיה, שקלים כל העובר על הפקודים וכו'. ע''ש. נמצא שנשים פטורות מן השקלים. אך יש לחלק בין תרומת המשכן למחצית השקל. וראה בילקוט יוסף מועדים עמ' שיג, ובחזו''ע פורים עמ' קה] 

ז מעות הללו שהם זכר למחצית השקל ינתנו לטובת מוסדות של תורה ולישיבות שמגדלים בהם תלמידי חכמים, שמיום שחרב בית המקדש אין להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה (ברכות ח.). וכל המשתדל להיות עושה ומעשה להרים קרן התורה ולומדיה יזכה לראות בהרמת קרן ישראל. וכמו שאמרו (בבא בתרא י:) במה תרום קרנם של ישראל ב''כי תשא''. [במסכת סופרים (פכ''א ה''ד) איתא שנותנים בזה לחם ומים לעניים. וברוח חיים (סי' תרצד) כתב שינתנו לטובת תלמידי חכמים עניים, וכמ''ש אם בקשת לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה. ע''כ. וכבר אמרו במדרש תנחומא (פרשת צו), שהתורה מכפרת על עונותיהם של ישראל, נמצא שהתורה משמשת תחליף לכפרת הקרבנות הבאות מתרומות ''מחצית השקל''. ואדרבה מעלת התורה גדולה ממעלת הקרבנות, וכמו שאמרו בר''ה (יח.) על הפסוק לכן נשבעתי לבית עלי אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה. בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בת''ת. וכן אמרו במגילה (ג.), גדול ת''ת יותר מן הקרבנות. ע''ש. ובילקוט שמעוני (הושע סי' תקכב), איתא, מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה מהלך בירושלים, ורבי יהושע מהלך אחריו, וראה את בית המקדש כשהוא חרב, אמר ר' יהושע, אוי לנו על ביהמ''ק שהוא חרב, שהיו מתכפרים בו עונותינו. אמר לו ריב''ז, בני אל ירע בעיניך, יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה, והיא ת''ת וגמילות חסדים, לכן נאמר: כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. וראה בילקו''י מועדים עמוד שיג. וביחוה דעת ח''א סי' פו, ובחזו''ע פורים עמ' קה]. 

ח הנוהגים להפריש מעשר כספים ממשכורתם ומרווחיהם מדי חודש בחודשו, אינם רשאים לתת ממעשר זה לחובת המצוה של מתנות לאביונים של יום הפורים, או לתרומת זכר למחצית השקל. אולם אם רצה להוסיף על חובתו ולתת עוד מתנות לאביונים יותר משני עניים, וכן אם רצה להוסיף על חובתו בתוספת מרובה בתרומת זכר למחצית השקל רשאי לתת התוספת ממעות מעשר. ורק אם אמר בפירוש בשעה שהתחיל להפריש מעות מעשר בלי נדר והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות אלה למתנות לאביונים, וכן לזכר למחצית השקל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שיד. יחוה דעת חלק א' סימן פז] 

    




סימן תרצג - סדר תפלות פורים


א בליל פורים נכנסים לבית הכנסת בבגדי יום טוב, [מהרי''ל. הרמ''א בהגה (סי' תרצה ס''ב). וכתב החיד''א במחז''ב (קו''א סי' תרפז סק''ב), שכן נהגו בירושלים ת''ו שלמים וכן רבים. ע''ש. וכ''כ מהר''ח אבולעפייא. (ורמזו בזה על מה שנאמר ותלבש אסתר מלכות). וכ''כ במועד לכל חי (סי' לא אות יח). ועוד]. ואומרים מזמור ''על אילת השחר'' לפני תפלת ערבית שהוא מענין היום. [הנה במס' סופרים (פי''ח ה''ב) איתא, בפורים אומרים ''שגיון לדוד''. וכתב היעב''ץ, משום דכתיב ביה על דברי כוש בן ימיני, הוא שאול (מ''ק טז:) שיצא ממנו מרדכי. וכתיב ביה בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל, הנדרש על המן. ע''ש. אולם יש שכתבו לומר ''למנצח על אילת השחר''. וכ''ה בארחות חיים, וכ''ה ברד''א (דנ''ו:): שמדבר על אסתר, כדאמרינן ביומא כט. למה נמשלה אסתר לאילת השחר וכו'. וגם יש בו רמז לשם המן, הצילה מחרב נפשי, ר''ת המן וכו'. ע''כ. וכן יש לנהוג. שידוע מ''ש בב''י (סי' תכה) שראוי לסמוך על הרד''א שבקי במנהגים. וכ''כ הכנה''ג (סי' תרצג סק''ג), ושכ''כ הכל-בו]. ובתפלת ערבית יאמרו ''ועל הנסים'' אף על פי שעדיין לא קראו המגילה. [כן העלה בב''י (סי' תרצג) בשם הגמ''י, ודלא כסדר רב עמרם שכתב שאין לאומרו עד לאחר המגילה. וכ''כ הרוקח (סי' רלח) ועוד פוסקים לאומרו גם בלילה. ובילקו''י מועדים, עמ' שט, ובחזו''ע פורים עמ' צט]. ויש לומר בתפלה ובברכת המזון, ועל הנסים בתוספת ו'. [שו''ת יביע אומר ח''ח סי' יא אות כ]. 

ב מי ששכח לומר ''ועל הנסים'' בתפלה, ונזכר אחר שסיים הברכה, קודם ''שים שלום'', אינו רשאי לומר שם ''ועל הנסים'' אפילו בלא חתימה, אלא כשיסיים אלהי נצור שבסוף התפלה, יאמר: ''מודים אנחנו לך על הנסים ועל הפרקן וכו', עד ונודה לשמך הגדול סלה'', יהיו לרצון וכו', עושה שלום וכו'. [אליה רבה (סי' תרפב סק''ב). ומאמר מרדכי שם סק''ג]. והוא הדין למי ששכח ''ועל הנסים'' בברכת המזון, ונזכר לאחר שחתם ''על הארץ ועל המזון'', שאינו רשאי לומר שם ''ועל הנסים'' אפילו בלא חתימה, אלא אם ירצה יאמרנו בתוך הרחמן, בנוסח זה: ''הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי וכו'''. ואם נזכר בסיום הברכה כשחתם ברוך אתה ה', בין בתפלה בין בברכת המזון, אינו רשאי לסיים ''למדני חקיך'', כדי לחזור לומר ''ועל הנסים'', אלא יסיים הברכה כנ''ל. אבל אם נזכר קודם שאמר ברוך אתה ה', אף שהזכיר שם שמים, שאמר ''האל ישועתנו ועזרתנו סלה האל הטוב'', וכן בברכת המזון אם הזכיר שם שמים, שאמר. ''ועל הכל ה' אלהינו אנחנו מודים לך'', אין בכך כלום, ורשאי לחזור לומר ''ועל הנסים'', ואחר כך ימשיך בתפלה ''ועל כולם יתברך וכו''', ובברכת המזון ''ועל הכל'', ויסיים משם והלאה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שט. שו''ת יחוה דעת חלק ה סימן מט] 

ג אין לדלג אמירת ''ועל הנסים'' כדי להספיק לעניית קדיש או קדושה עם הצבור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שי. שו''ת יביע אומר חלק ב' סימן לד. יחוה דעת חלק א' סימן עז]. 

ד אחר העמידה יאמר חצי קדיש ולא יאמר קדיש תתקבל עד לאחר סדר קדושה שאומרים לאחר מקרא מגילה. [כן מנהגינו ע''פ הרד''א (דנ''ה ע''ג). (ושלא כד' התוס' מגילה (ד.) שכתבו שאומר קדיש שלם לפני מקרא מגילה. וכ''כ מהרי''ל (סי' נו). ונהרא נהרא ופשטיה. ילקו''י מועדים עמ' שי. חזון עובדיה על פורים עמוד קח] 

ה אחר קריאת המגילה בברכותיה בלילה, מתחילים ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, וסדר קדושה, [אין מתחילים ובא לציון גואל מפני שאין גאולה בלילה. טור, וארחות חיים. וכל בו, והגמ''י. והטעם שסומכים ואתה קדוש למקרא מגילה, מפני שדין מקרא מגילה בלילה וביום, למדוהו חז''ל מהפסוק: אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. וסמיך ליה ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. רש''י בספר הפרדס (סי' רה). ומטעם זה נהגו שגם ביום אומרים אשרי ובא לציון גואל עד ואתה קדוש. ואחר קריאת המגילה בברכותיה מתחיל ואתה קדוש כמו בערבית. וכ''כ המהריק''ש בערך לחם כאן. וכן המנהג במצרים. וכ''כ בערך השלחן (סי' תרצג סק''ד).]. ואחר כך אומר השליח צבור קדיש תתקבל, שיר למעלות אשא עיני, יהא שלמא, ועלינו לשבח. והטעם לאמירת קדושת ובא לציון בליל פורים, מפני שבמזמור כ''ב של תהלים, (למנצח על אילת השחר, שהיא אסתר, וכמו שאמרו חז''ל (ביומא כט.) למה נמשלה אסתר לאילת השחר, לומר לך מה השחר סוף לכל הלילה, אף אסתר סוף לכל הנסים שניתנו להכתב. וכן נדרש במגילה (טו:). וראה בתוס' מגילה (ד.) בד''ה פסק, ובגליון שם.) נאמר: אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי, ומכאן למדו חז''ל (במגילה ד.) שחייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום. (ופירש רש''י, שמקרא המגילה זכר לנס שהיו זועקים בימי צרתם יומם ולילה). ונאמר אחריו: ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. (וראה בתוס' סוכה נג. ד''ה אם). לפיכך צריך לומר פסוק זה שהוא הקדמה לסדר קדושה, מיד לאחר מקרא מגילה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שיד. חזון עובדיה על פורים עמוד קו-קח] 

ו אין אומרים וידוי בשני ימי הפורים, לפי שנאמר בהם ימי משתה ושמחה. ואין אומרים למנצח יענך וכו' ותפלה לדוד. [ילקו''י שם. חזון עובדיה על פורים עמוד קז] 

ז בשחרית יאמרו בתפלה ''ועל הנסים'', ואחר כך אומר חצי קדיש. ואין נופלין על פניהם בארבעה עשר ובחמשה עשר. [ואף שלדעת רב עמרם גאון בסידורו ח''ב (דצ''ב ע''ב) נופלים על פניהם בפורים, מ''מ לדינא קי''ל כמ''ש רש''י בספר הפרדס (סי' רג) שאין נופלים על פניהם. וכ''כ התוס' מגילה (ד.), ושם (ה:) בד''ה שאסורים בהספד. וכן פסקו הטוש''ע סי' תרצג ס''ג]. ומוציאים ספר תורה וקוראים בו ג' עולים בפרשת ויבוא עמלק, וכופלים הפסוק האחרון להשלים למנין עשרה פסוקים. ואם לא כפל הפסוק אין בכך כלום, ואף על פי שאין בכל פסוקי הקריאה בפרשה זו עשרה פסוקים, אלא תשעה פסוקים בלבד, הואיל ונשלמה הפרשה. [ע' תוס' (מגילה כא:) ד''ה אין, דשאני פרשת עמלק דסליק ענינא בתשעה פסוקים. ומ''מ כתב מרן הב''י שנהגו לכפול הפסוק האחרון להשלים לי' פסוקים. וכ''פ בש''ע (סי' תרצג ס''ד). ובב''י (סי' קלז) הביא מ''ש בארחות חיים, שאע''פ שפרשת ויבא עמלק אין בה י' פסוקים לא יוסיף לקרוא מלמעלה ממנה כי אמר הקב''ה, עמלק הרשע גרם לשמי ולכסאי שיהיו חסרים, שנאמר, כי יד על כס יה, כך תהיה פרשת עמלק חסרה, ובירושלמי אמרו, הוא עשה מעשה קטוע כך פרשתו קטועה. ע''ש]. ואחר כך אומר חצי קדיש. ואומרים אשרי יושבי ביתך, ומדלגים יענך ה' ביום צרה, לפי שהוא יום משתה ושמחה ואין להזכיר בו צרה. [תוס' מגילה (ד.) ד''ה פסק. וכ''פ הרמ''א (סי' תרצג ס''ג).]. ומתחילים ובא לציון גואל עד ואתה קדוש, וקוראים המגילה בברכותיה, חוץ מברכת שהחיינו שכבר בירך בלילה ואינו חוזר לברך ביום. וכשמסיים קריאת המגילה גולל המגילה מסופה לתחלתה ומברך ברכה אחרונה. ויאמר: ארור המן ברוך מרדכי וכו' ג' פעמים, ואחר כך יאמר ואתה קדוש וכו'. ואומרים קדיש תתקבל, ומחזירים הספר תורה למקומו. ומדלגים תפלה לדוד, שאין לומר וביום צרתי אקראך ביום פורים. ואחר כך אומרים בית יעקב, ושיר המעלות לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, שנדרש על המן. [ע' מגילה (יא.) בקום עלינו אדם ולא מלך. ובברכות (סב:) על הפסוק ואתן אדם תחתיך, אל תקרי אדם, אלא אדום. וכתבו המפרשים, שאם הגזרה באה ע''י מלך, בנקל תתבטל, כי לב מלך ביד ה', ואל כל אשר יחפוץ יטנו, ובידו יתברך להטות לבבו לבטל הגזרה, אבל כשהגזרה היא ביד אדם הדיוט, שהוא בחירי, קשה מאד לבטל הגזרה, כי אם בתשובה שלימה וזכות גדולה, כמו ע''י מרדכי בשעתו, וזכות תינוקות של בית רבן אשר חסו בצלו בימים ההם, ונתעוררה על ידם מדת הרחמים]. ואומר היום כך וכך בשבת קודש, ולא יסיים: ''השיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן'' כמו שאומר בכל יום. [כי שיר של יום ''שגיון לדוד'' או ''אילת השחר''. וע''ע בשו''ת חקרי לב (חאו''ח ס''ס לב). ובספר שיח יצחק למהר''א מני]. ואחר מזמור שיר של יום יאמר למנצח על אילת השחר. ואחר כך קדיש יהא שלמא. קוה אל ה' וכו', ואחר כך יאמר קדיש על ישראל, ועלינו לשבח. [ילקו''י מועדים עמ' שטו. חזון עובדיה פורים עמ' קז]. 

ח כשאומר ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ''ויקר'', ימשמש בתפלין של יד ושל ראש וינשקם. [ע' מגילה (טז:) ויקר אלו תפלין. ובפרש''י שם. וכן מבואר במועד לכל חי (סי' לא אות פח).]. וכשמגיע למה שאומרים ''אגרת הפורים הזאת'' ינענע המגילה. [מג''א (סי' תרצ אות יז). א''ר (שם סק''י)]. והנוהגים בכל יום להחליף תפלין של רש''י בתפלין של ר''ת לפני אשרי יושבי ביתך, גם בפורים ינהגו כן ויקראו המגילה בתפלין דר''ת. ובתיבת ''ויקר'' ינשקו התפלין דר''ת. [כ''כ במשמרת שלום (סי' נ אות ד) שכן נהגו לקרות את המגילה ביום בתפלין של ר''ת, ונתן טעם ע''פ הסוד. ילקו''י מועדים. חזו''ע פורים עמ' קח]. 

ט אם יש מילה, יש אומרים שמקדימים המילה לקריאת המגילה. [רמ''א בהגה (ס''ס תרצג). מועד לכל חי (סי' לא אות נט). דכתיב ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ודרשינן (במגילה טז:) אורה זו תורה, וששון זו מילה. וכתב המחה''ש, שמכיון שנסמכה מילה לתורה, יש לנו להסמיך המילה מיד אחר קריאת התורה, קודם קריאת המגילה]. ויש חולקים וסוברים שמניחים המילה לאחר כל סדר התפלה כמו בכל יום, וכן המנהג כסברא אחרונה. [שו''ת תרומת הדשן (סי' רסו). לקט יושר (עמוד קנו). מרן הב''י בבדק הבית (יו''ד ס''ס רסב). שו''ת הרדב''ז (סי' רנא). ומשום דקריאת המגילה קבוע לה זמן, וחשיבא תדיר לגבי מילה. ועוד דאיכא פרסומי ניסא במגילה. ועוד שהיא מצוה דרבים, וראוי להקדימה. והרי אין לך דבר שאינו נדחה מפני מגילה זולת מת מצוה. ע''ש. וכ''כ בשו''ת זרע אמת, שמגילה קודמת לכל המצות. וכ''כ הפר''ח, הגר''א, שלחן גבוה, יוסף אומץ יוזפא, בית יהודה עייאש, בית דינו של שלמה, שו''ת ויקרא אברהם. ואע''פ שבדברי יעקב (סי' מב) כתב לקיים דברי הרמ''א. וגם החיד''א בלדוד אמת (סי' כו אות ד) כתב, שאם יש מילה, יש להקדים המילה לפני המגילה. מ''מ בזמנינו שעושים המילה אחר צאת הקהל מביהכ''נ, יש לקרוא המגילה בביהכ''נ קודם המילה. וכדעת מרן ורוב האחרונים. ילקו''י מועדים עמ' שיז. חזו''ע פורים עמ' קט]