chiddush logo

הלכה יומית

 יא אין לברך ברכות התורה אלא עד אחרי עלות השחר, שהוא שיעור מהלך ארבע מילין לפני הנץ החמה, דהיינו שבעים ושתים דקות קודם הנץ, ושיעור זה משערים בשעות זמניות, (ומה שנכתב בלוחות מסוימים שיעור אחר על זמני עמוד השחר, אינו מכוון לדעת מרן והפוסקים שאנו הולכים בעקבותיהם. ואכמ"ל). [ילקוט יוסף חלק א' עמוד קלז. שארית יוסף חלק א' עמוד תפב]. 

יב מנהגינו שגם הניעורים בלילי שבועות מברכים ברכות התורה. ויש מתחסדים לשמוע ברכות התורה ממי שישן בלילה שינת קבע, אבל המנהג הפשוט שאף הניעורים כל הלילה מברכים ברכות התורה אחר עלות השחר, ובמקום מנהג אין לומר "ספק ברכות להקל". [יביע אומר חלק ה' סימן ו. יחוה דעת חלק ג' סימן לג]. 

יג מנהגינו לברך כל ברכות השחר, חוץ מברכת על נטילת ידים ואשר יצר. ואם הוצרך לנקביו מברך אשר יצר. (אבל לא ברכת על נטילת ידים). [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תמא]. 

יד יתגבר כארי בתפלת שחרית לבל יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, שלא יצא שכרו בהפסדו אם יישן בשעת קריאת שמע ותפלה. [ואסור ללכת לישן תוך חצי שעה לפני עמוד השחר והלאה (שו"ת בנין עולם סימן א'. ע"ש).]. וכן יזהר בשעת קריאת התורה, שהיא פרשת עשרת הדברות, לבל תחטפנו שינה, וכבר אמרו חז"ל: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני היו קוראים פרשת עשרת הדברות בכל שנה ושנה (בחג השבועות), ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה. [שבאותו יום זמן מתן תורה מתעוררת אותה הארה קדושה של המעמד הנשגב והנורא של אבותינו במעמד הר סיני. קל וחומר ממה שאמרו במדת פורענות בתוספות סוטה יד. וראה בילקוט יוסף מועדים הלכות שבועות]. 

טו יש הנוהגים לעמוד על רגליהם בשעת קריאת עשרת הדברות, ואין זה מנהג נכון, כי יש לחוש פן יאמרו שדוקא תורה זו מן השמים ולא השאר חס ושלום, ונותנים יד לפושעים בזה. [וכמו שאמרו כיו"ב בגמרא ברכות (יב.), שבטלו לומר קריאת עשרת הדברות בצבור בכל יום, מפני תרעומת המינים, ופי' רש"י שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר התורה אמת ח"ו, ותדעו שהרי אין קוראים אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו בסיני. ע"כ]. ויש למחות בנוהגים כן, ומכל שכן במקום שיש שם תלמידי חכמים שיושבים בשעת קריאת עשרת הדברות, שיש למחות במי שעומד, משום יוהרא. [ילקוט יוסף מועדים שם. חזון עובדיה על הלכות יום טוב הלכות שבועות]. 

טז אם העולה לתורה בפרשת עשרת הדברות הוא אביו או רבו, ועומד לכבודם, יעמוד מיד עם עלותם לקרות בתורה, שעל ידי כך ניכר הדבר שעמידתו אינה משום עשרת הדברות, אלא משום כבוד אביו או רבו, ובזה אין כל חשש. וכן מי שנמצא בבית כנסת שהקהל עומדים על רגליהם בשעת קריאת עשרת הדברות, ואם ישאר לשבת אף על פי שעושה כדין מכל מקום יש חשש שמא יראה כמזלזל ח"ו, נראה שיש להורות לו להקדים ולעמוד מתחילת הקריאה של העולה לעשרת הדברות, ונמצא שאין כאן פתחון פה למינים, כיון שכבר הקדים לעמוד בכמה פסוקים קודם עשרת הדברות. ואין לגבאי העורך את מכירת המצוות להכריז במכירה "שזו פרשה חשובה". [יביע אומר חלק ב' סימן טז סק"ג חיו"ד. יחוה דעת חלק א' סימן כט. וחלק ו' סימן ח]. 

יז נוהגים לשטוח עשבי בשמים ושושנים בבתי הכנסת ובבתים לכבוד חג השבועות, זכר למה שאמרו חז"ל (שבת פח:) כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים, שנאמר "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר". וכן נוהגים להעמיד ענפי אילנות בבית הכנסת ובבתים, לרמוז למה שאמרו חז"ל (ראש השנה טז.) בעצרת נידונים על פירות האילן. ואף על פי שיש מפקפקים על מנהג זה, הנח להם לישראל שמנהגם תורה, ובפרט שמנהג זה קדום ונזכר בדברי חז"ל. [שו"ת יביע אומר חלק ג' סימן כד חיו"ד. יחוה דעת חלק ד' סימן לג]. 

יח במקומות שנוהגים בחג שבועות לחלק בשמים של ריח טוב אחר שהצבור התחיל ברוך שאמר, אינו מנהג טוב. [כה"ח סי' תצד אות נז]. 

יט אין להתענות ביום חג השבועות אפילו תענית חלום. [דרשות מהרי"ל. שכנה"ג]. משום דאי לאו ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא. [כה"ח סי' תצד אות לח]. והרמ"ק היה עוסק בחכמת האמת ביום חג השבועות, ולכן אם יש לו יד בקבלה ילמוד האדרא או זוהר. [כה"ח אות לו]. 

כ נוהגים לאכול מאכלי חלב בחג השבועות, וכן יש נוהגים לאכול דבש וחלב, לרמוז על מתן תורתינו שנמשלה לדבש וחלב, שנאמר דבש וחלב תחת לשונך. ויש נותנים טעם למנהג מאכלי חלב בחג השבועות, מפני שבעשרת הדברות נתגלו לאבותינו כל חלקי התורה ומצותיה, וכמו שכתב רב סעדיה גאון, שבעשרת הדברות כלולות כל מצוות התורה, וכשירדו מאצל הר סיני אל בתיהם לא מצאו מה לאכול תיכף, זולת מאכלי חלב, כי לבשר היו צריכים הכנה רבה, לשחוט בסכין בדוק בלי פגם כאשר צוה ה', ולנקר החלב וגיד הנשה, ולמלוח הבשר ולהדיחו, ולבשל הבשר בכלים חדשים, כי הכלים שהיו להם מקודם, שבישלו בהם תוך מעת לעת, נאסרו מפני המאכלים שנתבשלו בהם קודם מתן תורה, שלא היו כשרים לאכילה לאחר מתן תורה. ובלאו הכי לכולי עלמא תורה ניתנה בשבת [המועדים בהלכה]. ולכן היו זקוקים למאכלי חלב. ואנו עושים זכר לזה. (משנה ברורה סימן תצד ס"ק יב). ובספר תורת חיים (לבבא מציעא פו:) כתב הטעם שאוכלים מאכלי חלב ביום מתן תורה, על פי האגדה, שכשבא הקב"ה ליתן את התורה לישראל קיטרגו עליהם המלאכים, כי רצו לקבל את התורה לעצמם, אמר להם הקב"ה בכולהו זמנין מקטרגין עליהון, ואתון בשעתא דאתיתו לגבי אברהם אכילתו בשר וחלב, שנאמר "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה", ואילו תינוק של ישראל אינו אוכל בשר וחלב ביחד, מיד הלכו להם בפחי נפש. ולכן נוהגים לאכול מאכלי חלב ביום מתן תורה, ואחר קינוח והדחה אוכלים בשר, שיראו המלאכים שאנו נזהרים יפה בדיני בשר וחלב וכו'. וכן כתב בספר בגדי שש. [וע"ע בשו"ת נודע ביהודה תנינא (חיו"ד ס"ס סד). ובילקוט הגרשוני. ובשו"ת ברכת יוסף לנדא סימן כ. ילקוט יוסף מועדים עמ' תמד]. 
 סימן תצד - הלכות חג השבועות

א בששה בסיון חל יום חג השבועות, לאחר ימי ספירת העומר שנמשכו ארבעים ותשעה ימים, שהם שבעה שבועות, ולכן נקרא חג השבועות. וכמו שנאמר: "שבעה שבועות תספור לך וכו', ועשית חג שבועות לה' אלהיך". ואמרו חז"ל: למה תלה הכתוב יום חג שבועות בספירה, מה שאין כן בשאר מועדות, לפי שכאשר נתבשרו ישראל לצאת ממצרים נתבשרו שהם עתידים לקבל התורה לסוף חמשים יום ליציאתם, שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, נ' יתרה של "תעבדון" במקום תעבדו, לרמז שמקץ נ' יום לצאתם יקבלו התורה בהר חורב, ובצאת ישראל ממצרים מרוב חיבה היו מונים בכל יום ויום: הרי עבר יום אחד, הרי עברו שני ימים, וכן הלאה, מפני שהיה נראה להם כזמן ארוך מתוך חיבתם הגדולה לתורה, והיו מצפים ומייחלים לקבלת התורה, לכך נקבעה הספירה לדורות. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תלו]. 

ב יש אומרים שבליל חג השבועות אין לקדש על הכוס עד שיהיה ודאי לילה, [שהוא כרבע שעה לאחר שקיעת החמה]. שאם יקדש מבעוד יום הרי הוא כמחסר קצת מיום מ"ט לספירה, וכתוב: "שבע שבתות "תמימות" תהיינה". ויש חולקים ואומרים שאין לחוש לכך, ושכן פשט המנהג לקדש אף מבעוד יום, ולכן לכתחילה נכון להמתין מלקדש עד לאחר שעברו עשרים דקות מהשקיעה, ובפרט במקומות אלו שאפשר לחשוש לדברי האחרונים ולהמתין עד הלילה, שנכון לעשות כן. ומכל מקום בשעת הצורך הרוצה לסמוך על המקילים, ולקדש על הכוס מבעוד יום ולהוסיף מחול על הקודש יש לו על מה שיסמוך. שכן הוא מעיקר הדין, וגם המנהג כן. ובפרט בארצות אירופה וכדומה, שהשקיעה מתאחרת מאד בימי הקיץ, ובני הבית מצטערים לשבת ולהמתין עד הלילה, וגם זה גורם הפרעה לסדר לימוד הלילה בספר קריאי מועד, כפי שנוהגים על פי הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל, שיש להקל להם לקדש ולסעוד מבעוד יום. ואם אפשר טוב שימתינו עד תחילת השקיעה, באופן שהשמש מתכסית מעינינו, ואז יקדשו ויסעדו. וטוב שיאכלו כזית לחם בצאת הכוכבים, ועליהם תבוא ברכת טוב. [יחוה דעת חלק ו' סימן ל. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן א'. יביע אומר חלק ה' או"ח סי' ו' סק"ה. הליכות עולם חלק ב' עמוד ג']. 

ג מותר להתפלל ערבית בשבועות מבעוד יום לפני הלילה, כנהוג בכל יום, ואין צריך להזהר בזה להתפלל רק לאחר צאת הכוכבים. שרק לגבי הקידוש טוב להחמיר כנזכר. [שם]. 

ד הדבר ברור שמי ששכח לברך בחג השבועות ברכת שהחיינו, אינו יכול לברך ברכה זו לאחר החג, אף לא בתוך שבעה ימים שאחר החג. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלד]. 

ה בליל חג השבועות, מותר לאכול הפת עם סלט ירקות ומיני חמוצים. ואין בזה קפידא. [יחוה דעת חלק ד' סימן לז סק"ג]. 

ו פשט המנהג בכל תפוצות ישראל להיות נעורים כל הלילה בליל חג השבועות ולעסוק בתורה, עד עלות השחר, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש: "חסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה הזה, והיו עוסקים בתורה, ואומרים: בואו לנחול מורשה קדושה לנו ולבנינו בשני העולמות". וכן אמרו עוד בזוהר הקדוש: "כל אלו שמתקנים התיקון בלילה הזאת ושמחים בו, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזכרונות, והקדוש ברוך הוא מברך אותם בשבעים ברכות וכתרים של עולם העליון". והסבירו האחרונים, שהטעם למנהג זה בליל חג השבועות, לפי שבשעת קבלת התורה היו ישראל נרדמים כל הלילה, והוצרך הקדוש ברוך הוא להעירם משנתם על ידי קולות וברקים שהיו לפני מעמד הר סיני. ולכן צריכים לתקן הדבר על ידי שנעמוד על המשמר בלילה הזה ונעסוק בתורה כל הלילה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תלח]. 

ב אין מנהג זה אלא לאנשים ולא לנשים. [שו"ת רב פעלים חלק א' בסוד ישרים סימן ט]. 

ז מהיות טוב נכון לחוש לדברי רבותינו המקובלים, וללמוד בליל שבועות את התיקון שנתקן ונסדר על פי הזוהר והמקובלים, ונדפס בספר קריאי מועד לחג שבועות, בכנופיא ובחבורה, ולהעדיף סדר לימוד זה על פני לימוד בתלמוד ובפוסקים. ומכל מקום אברכים ובני ישיבות שחשקה נפשם לעסוק בגמרא בלילה הזה בשקידה ובהתמדה, אין למחות בידם, שיש להם על מה שיסמוכו. ויש שנהגו ללמוד בספר המצוות להרמב"ם. ואם רוב הציבור קוראים התיקון אין ראוי ליחידים לפרוש מהם וללמוד תלמוד או רמב"ם. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תלט. יחוה דעת חלק ג' סימן לב]. 

ח יש להזהר מלדבר דברים בטלים בלילה הזה, ולא יאבד זמן יקר זה בשיחה בטילה. ויושב בטל כישן דמי. ועל פי הקבלה אין לקרות משנה בלילה זו. ולפני נקודת חצות הלילה יש לקרות קריאת שמע, בפרט לאלה שהתפללו ערבית מבעוד יום. ואם יש תלמיד חכם בין החבורה טוב ונכון שיבאר לקהל דברי הגמרא והמדרש ותרי"ג מצות, דבר דבור על אופניו, בדברי אגדה המושכים את הלב, כדי שלא יבואו להתנמנם. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תמ]. 

ט העוסקים בתורה בלילה, ומגישים להם מדי פעם בפעם במשך הלילה תה או קפה, אפילו שהו בינתים יותר משעה ומחצה, שיש בזה יותר מכדי שיעור עיכול המזון, אינם צריכים לחזור ולברך על כל כוס וכוס, אלא די בברכה אחת, והיא פוטרת את הכל. וטוב שיכוין דעתו לפטור בברכתו הראשונה כל מה שיביאו לפניו לאחר מכן. ואם יצא לחוץ מפתח בית הכנסת או בית המדרש, אפילו הניח מקצת חברים, ואחר כך חזר, צריך לחזור ולברך, ששינוי מקום נחשב להיסח הדעת. 
 סימן רצה - הבדלה שעושה השליח צבור

א השליח צבור מבדיל בבית הכנסת על הכוס, כדי להוציא ידי חובה כל מי שאין לו יין או אינו מבדיל בביתו. וכל מי שהתכוין לצאת ידי חובה בהבדלה שעושה השליח צבור, יוצא ידי חובה, אף שאין כוס יין בידו. וכבר פשט המנהג כיום לעשות הבדלה בבית הכנסת, ואין צריך לבטל מנהג זה, אלא שיש להעיר לקהל הרחב, שמי שבני ביתו לא שמעו הבדלה, צריך לחזור ולהבדיל בשבילם. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד תמה]. 

ב השליח צבור צריך לשבת בעת שמבדיל בבית הכנסת, וגם הצבור שיוצאים ידי חובת ההבדלה צריכים לשבת בעת ההבדלה. שהעיקר לדינא לדידן לנהוג כדעת מרן השלחן ערוך לשבת בעת ההבדלה במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב, בין המבדיל ובין השומעים. [שם עמו' תמו]. 

ג דעת הגאונים, שהמברך ברכת הקידוש וההבדלה חייב לטעום כמלא לוגמיו, ואם לא טעם כמלא לוגמיו לא יצא ידי חובה, ונראה שהדין כן גם בהבדלה. וראוי לחוש לדבריהם ולכן מי שאינו יכול לשתות כמלא לוגמיו, נכון שלא יבדיל בבית הכנסת, אלא יבדיל מי שיכול לשתות כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית. אך אם אין שם אחר שיכול להבדיל, יבדיל הוא ואחר שיטעם מעט יתן לאחד מהקהל שישתה כמלא לוגמיו. ויאמר לו קודם הברכה שיכוין לצאת י''ח. 

ד השומע הבדלה משליח צבור שבבית הכנסת, ובהיות שאינו יודע אם יש לו כוס יין בבית או לא, יתנה שאם כשיבא לביתו יווכח שאין לו יין להבדלה, הוא מכוין עכשיו לצאת ידי חובת ההבדלה במה ששומע מהשליח צבור, ואם יראה שיש לו יין בביתו, הוא מכוין שלא לצאת ידי חובה בהבדלה ששומע מהשליח צבור, ואם כשבא לביתו ראה שיש לו יין, רשאי לחזור ולהבדיל על הכוס בבית, כפי תנאו. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד תמו, ועמוד תריט. ילקו''י על הלכות ברכות השחר ופסוקי דזמרה מהדורת תשס''ד עמוד תמב. שו''ת יביע אומר חלק ט' סימן לז]. 

 סימן רצד - דיני הבדלה בתפלה

א בתפלת ערבית אומרים ''אתה חוננתנו'', ומנהגינו להתחיל באתה חונן, וקודם שאומרים וחננו מאתך, אומרים שם אתה חוננתנו, ואחר כך ממשיכים ''וחננו מאתך וכו'''. [שם עמ' תלט]. 

ב יש מקומות שנוהגים לומר בקול רם תיבות אלה: ''אתה חוננתנו'', כדי להזכיר לקהל שיאמרו זאת בתפלתם. ובמקומותינו שהכל רגילים להתפלל בעצמם, אין לומר את כל נוסח ''אתה חוננתנו'' בקול רם, אף אם השליח צבור מתכוין להוציא ידי חובה את השומעים, מאחר והדבר יכול להפריע ליתר המתפללים. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד תמ]. 

ג אם טעה ולא הבדיל בתפלה, אינו חוזר, כיון שהוא עתיד להבדיל על הכוס. ואם נזכר שלא אמר אתה חוננתנו אחר שאמר ''ברוך אתה ה''', קודם שסיים ''חונן הדעת'', אין לו לומר ''למדני חוקיך'' כדי לחזור ולומר אתה חוננתנו, אלא יחתום חונן הדעת. וגם לא יאמר ''אתה חוננתנו'' בין ברכת חונן הדעת לברכת השיבנו, אפילו בלי חתימה. וכן לא יאמרנה בשומע תפלה. ולא יעשה מלאכה עד שיבדיל על הכוס, או עד שיאמר ברוך המבדיל בין קודש לחול. [ילקו''י שבת א' עמ' תמא. וע' בברכות כט. לג. וברמב''ם פ''י מתפלה הי''ד. וביחו''ד ח''א עמ' רפד]. 

ד מי שיודע שאין לו יין או חמר מדינה כדי להבדיל עליו, וסבור שאף למחר לא יהיה לו, ושכח לומר אתה חוננתנו בערבית, אם נזכר כשאמר ''ברוך אתה ה''' יסיים למדני חוקיך, ואם חתם חונן הדעת, יאמר אתה חוננתנו בין ברכת חונן הדעת לברכת השיבנו. ואם נזכר לפני שחתם שומע תפלה, אומרה בשומע תפלה, ואם לאו חוזר לברכת חונן הדעת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד תמא]. 

ה שכח ולא אמר אתה חוננתנו בתפלת ערבית, וטעם בטעות קודם שיבדיל על הכוס, חוזר להתפלל תפלת שמונה עשרה של ערבית, ואומר בה אתה חוננתנו. וקודם שיחזור להתפלל ערבית יתנה ויאמר: אם אני חייב לחזור ולהתפלל תהיה זו לתפלת חובה, ואם איני חייב לחזור ולהתפלל, תהיה תפלת נדבה''. [ילקו''י שבת כרך א' עמ' תמב]. 

ו אם נאנס ולא התפלל מנחה של שבת, והתפלל ערבית שתים, ולא הבדיל בשתיהן, וטעם קודם שעשה הבדלה על הכוס, יחזור להתפלל עוד תפלת שמונה עשרה אחת, כפי המבואר. 

ז אחר תפלת שמונה עשרה אומרים מעומד ''ויהי נועם וכו''' שובה ה' עד מתי וכו', יושב בסתר, וכופלים פסוק אורך ימים אשביעהו וגו'. שעל ידי כך נשלם השם היוצא ממנו. ואחר כך אומרים מיושב ''ואתה קדוש וכו''', עד כל המייחלים לה', לפי שהוא זמן חזרת הרשעים לגיהנם ששבתו בשבת, ועל כן מאריכים בעניני תפלות כי ממתינין להם שיסיימו כנסיה אחרונה של ישראל תפלתם. ומתחילים מ''ואתה קדוש'' ואין אומרים ובא לציון, שאין גאולה בלילה. ומנהגינו לומר ויהי נועם וכו' גם כשחל יו''ט באמצע השבוע, וכן בשבת חול המועד. שכן ראוי לנהוג על פי הסוד, ומכל מקום במקום שנהגו שלא לאומרו כשחל יום טוב באמצע השבוע, יש להם על מה שיסמוכו, והנח להם לישראל. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד תמב]. 

ח טעה או נאנס ולא התפלל מנחה של שבת, במוצאי שבת מתפלל ערבית שתים של חול, ואומר ''אתה חוננתנו'' בברכת חונן הדעת בתפלה הראשונה. אבל בתפלה השניה שהיא לתשלומי תפלת מנחה, אין לומר אתה חוננתנו. ואם טעה ואמר אתה חוננתנו בשתי התפלות, או שלא הבדיל בשתיהם, יצא, ויסמוך על ההבדלה שעל הכוס. הילכך אם שכח להבדיל בתפלה הראשונה, לא יבדיל גם בתפלה השניה. ואם לא הבדיל בראשונה, והבדיל בשניה, גילה דעתו שהראשונה היא לתשלומין, והשניה לערבית, וכיון שהקדים תפלת התשלומין לתפלה העיקרית, לא יצא ידי חובת התשלומין, וצריך לחזור ולהתפלל שוב תפלת שמונה עשרה לתפלת תשלומין של מנחה. ואם נתכוין בפירוש שהראשונה היא לערבית והשניה היא לתשלומי מנחה, אלא שטעה ולא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה, אינו צריך לחזור ולהתפלל. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד תמד]. 

ט טעה או נאנס ולא התפלל ערבית במוצאי שבת, מתפלל ביום ראשון שחרית שתים, ואינו צריך להבדיל בתפלה, לא בראשונה ולא בשניה. וכל זה כשהבדיל על הכוס במוצאי שבת, אבל אם לא הבדיל על הכוס, אומר אתה חוננתנו בתפלת התשלומין של ערבית. [ילקוט יוסף ח''א מהדורת תשמ''ה, עמוד רל].