ואמר רבי יצחק: שלושה דברים מזכירין עונותיו של אדם, אלו הן: קיר נטוי, ועיון תפלה, ומוסר דין על חבירו"

(ראש השנה טז, ב)

ויש לשאול מה מאפיין את שלושת הדברים שמונה רבי יצחק ככאלו שבגללם יזכור לנו הקב"ה את עוונותינו.

בשניים משלושת הדברים ברור לנו מה הפגם בהתנהגותו/מחשבתו של האדם:

קיר נטוי - המכניס עצמו למקום סכנה מתוך מחשבה שוודאי לא יקרה לו דבר משום שצדיק הוא וה' ישמור עליו.

עיון תפילה - היינו אדם המצפה ותובע כי בקשותיו יתמלאו ותפילתו תתקבל ולא תשוב ריקם.

בשתי ההתנהגויות הללו האדם כאילו מכריז על עצמו כצדיק גמור וחושב שמגיע לו בדין להיוושע, וממילא שוכח הוא את שאמר שלמה המלך (קהלת ז, כ): "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא". על כך אומר הקב"ה: אם כך אתה מחשיב את עצמך, הבה נבדוק את חשבונך.

אולם יש לשאול מה הבעיה עם המוסר דין על חברו, הלא מדובר באדם שאכן טוען לכאורה טענה נכונה וצודקת. אדם כלשהו הציק לו, פגע בו, הסב לו נזק וכדומה. אם כן, מה הבעיה בכך שהנפגע מבקש מהקב"ה שיעשה דין עם הפוגע?

כאן נוגעים אנו באחת הנקודות המהותיות ביותר בהבנת דרכי ה' ובהבנת הקורה לנו. המוסר דין על חבירו אומר למעשה כי מה שקרה לו לא היה צריך לקרות! אין הוא מקבל את העובדה לפיה הקב"ה הוא זה שהחליט שמאן דהוא יפגע בו בצורה כלשהי. קורא הוא תיגר על ההנהגה האלוקית וכביכול אומר לקב"ה: איני מקבל את דינך!

משכך עושה אותו אדם ומוסר את דין חברו לשמים, אומר לו הקב"ה: הבה נבחן אם באמת לא מגיע לך מה שקרה לך. הבה נבדוק את מעשיך ונראה אם צדיק וצודק אתה. ברור מה תהיה התוצאה...

בניגוד להתנהגותו של המוסר דין על חברו, מלמד אותנו דוד המלך, שהקים עולה של תשובה, כיצד ראוי לנהוג גם כאשר אדם אחר פוגע בך ובכבוד המלכות. כאשר שמעי בן גרא מקלל את דוד המלך בקללות נמרצות, רוצים שומריו של דוד לעשות בו שפטים, אך דוד המלך עוצר בעדם (שמואל ב, טז, יא): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו... הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה' ".

דוד המלך מבין כי אין אדם מקבל עונש כלשהו, מהקל ביותר ועד הכבד ביותר, אלא אם ה' רוצה בכך, שהלא אין אדם נוקף אצבע מלמטה אלא אם כן מכריזים על כך מלמעלה. ואם כן, בשעה שאדם מוסר דין על חברו, למעשה מתריס הוא כלפי הקב"ה ואינו מקבל את גזר דינו. ממילא חייב כביכול הקב"ה להכניס את אותו אדם לדין ולהוכיח לו כי (דברים לב, ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט... וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".

הרב שמעון ביטון, מהספר: "בין אדם למועד"