"אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶל מִי תְדַמְּיוּנִי - בָּשָׂר וָדָם, אִם יִהְיֶה מְהַלֵּךְ בַּחֲשֵׁכָה וּבָא אָדָם וּמֵאִיר לוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחֲזִיק לוֹ טוֹבָה? וְאַתֶּם יְשֵׁנִים בַּלַּיְלָה וַאֲנִי מַעֲלֶה לָכֶם אֶת הָאוֹרָה, אֵין אַתֶּם צְרִיכִים לְהַחֲזִיק לִי טוֹבָה?"

(תנחומא, פרשת ויקהל, סימן ב)

אמר הקב"ה לעם ישראל - אל מי תוכלו לדמות אותי, מי דומה לי בכוחות ובמעשים? מי ברא את הכוכבים ואת המזלות הנראים במרום? מי מוציא בכל יום את כל צבא השמים לשרת את הבריאה ליממה נוספת? הר ה' עשה זאת, כי אין גבול ליכולותיו, ולפיכך לא נעדר אחד מהם כל ימי עולם.

לפיכך אומר הקב"ה הרי אם ילך אדם בחושך ויבוא אחר ויאיר לו את הדרך, בוודאי הוא יכיר לו טובה. ואילו אתם, בעודכם ישנים בלילה על מיטותיכם אני מניע את כל גלגלי העולם, כדי שכאשר תקומו בבוקר יהיה לכם אור שמש שופע, זורח ומאיר. האינכם צריכים להודות לי על כך?

טבעו של אדם שהוא מבחין ומפנה את תשומת ליבו לדבר המתרחש בפתאומיות, בהפתעה, למאורע שאינו שגרתי. ואילו לאירועים שגרתיים הוא יתייחס באדישות, אף על פי שהם עוצמתיים בהרבה מהאירוע הנדיר. אנשים החיים ליד נהר שורץ תנינים לא יתרגשו למראה לסתותיו הפעורות של תנין ענקי, אבל אם הם לא ראו נמלה מימיהם, כל אנשי הכפר יתקבצו לראות את הפלא הזעיר המהלך על שש.

השמש - היש פלא גדול ממנה? כדור אש ענק, עצום ממדים, עומדת באוויר, לא תלויה על כלום, עגולה בדייקנות ובוערת כבר אלפי שנים בדיוק במקום ובמרחק הנכון מבחינת המרחק מכדור הארץ שיוכלו החיים להתקיים בו. מדהים! - ההתפעל מישהו? מתרגלים! התרגלנו ולכן אין אנו מתפעלים.

עולם הטבע שברא הקב"ה בימי בראשית, כפל פנים לו. החוקיות השגרתית השלטת באורחות עולם, משגה את הדעת, מטעה את העין. כי החושים הגשמיים אינם ערוכים לקלוט אלא שלושה מימדים. עין בשר אינה מבחינה אלא בשש צלעות לקוביה.

אבל כלי הדעת שנטע הקב"ה באדם, ערוכים לקליטה עמוקה יותר. לכשמתפנה התודעה מן העיסוקים היומיומיים השגרתיים, מרעבון התאווה - בוקעת הכרה עמוקה המאירה את קיומו של מימד נוסף: את הנקודה האלוקית הפנימית, העטויה חבויה במחשכי החומר.

כי לכשירצה האדם, עשוי כל עלה דק להצביע על חוכמתו המופלאה של הבורא. עומד לו אדם בעבי היער, ואוושת העלים החרישית, עשויה ללחוש לו תפילה לבורא - "אז ירננו עצי היער"!

ומשזכה אדם להארה זו, הריהו נוכח, שהמציאות החומרית אינה אלא מעטה - מסך עבות, המסתיר את גופה של מציאות.

אדם המתנהל בתוך חיי טבע, ומבחין רק במעטה החיצון - אותו מעטה שאינו במהותו אלא כיסוי והסתר - עיניו, עיני הבשר, אמנם פקוחות, אבל כל מה שהוא רואה בעדן אינו אלא מסך. והוא פועל מכח הראיה השגויה הזו, ואינו נותן דעתו כמה זו מחשיכה את דרכו.

וישנו אור גדול, בהיר מאוד, הבוקע מתוך החושך (מיכה ז, ח): "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ - ה' אוֹר לִי". מי שהוא בעל נפש, היודע להשיל את מעטה החושך החיצון - מוצא, כאמור, גם במעבה החושך, התנוצצויות טמירות של קול ה'.

הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל - מהאתר: ישיבת כרם ביבנה http://www.kby.org/