"כִּי צָרִיך יְגִיעָה גְּדוֹלָה וּמִלְחָמָה גְּדוֹלָה עִם הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְתַחְבּוּלוֹת לָנוּס וְלִבְרחַ מֵהֶם... וַאֲזַי צָרִיך לִצְעוק לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם בְּקוֹל חָזָק מֵעִמְקֵי הַלֵּב וַאֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וּפוֹנֶה לְצַעֲקָתוֹ... שֶׁצָּרִיך רַק לִקְרוֹת לַה' ".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, מו)

בניגוד לכל יעד אחר בעולם, הדרך לה' יתברך היא כבר בעצם העובדה שהאדם יצא לדרך, כבר אז הוא הגיע. לא אתה הוא זה שצריך להוכיח את מציאות ה' וקיומו, אלא להיפך תן לו להגיע אליך, הנח לו לפנות אליך, לשמוע אותך, לכן צעק אליו - "בְּקוֹל חָזָק מֵעִמְקֵי הַלֵּב וַאֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וּפוֹנֶה לְצַעֲקָתוֹ".

הקב"ה, נתן בידי האדם את האפשרות להיות בעולם הזה, ובאותו המקום גם נתן לו את המנדט לטעות - וגם את הזכות והיכולת לשפוט את עצמו. באותו מקום שבו ניתנה לאדם הבחירה והחירות להיות, שם גם הוטל עליו האחריות על מעשיו. כאשר עומד האדם מול א-לוהיו ומול עצמו בלבד, אין הוא יכול להונות את עצמו והוא מוכרח שדבריו יהיו מתקבלים על הדעת. השופט את עצמו ניחן במידת האמת וביכולת לומר: טעיתי! הקב"ה נתן לנו את האפשרות לטעות עד כדי כך, שהוא סבלני לקבל את הטעויות שלנו - משום שכל עוד האדם שופט את עצמו, כל עוד יש מישהו עם היד על הדופק, אז הקב"ה יודע שיש תקווה ומניח לך.

אם האדם שופט את עצמו זה בעצם אומר שהוא נמצא בתהליך, שהוא עובד על עצמו, וממילא יש לו תקווה.

על הפסוק מתהילים (לז, כז): "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב", אמר רבי יצחק מאיר מגור זצ"ל לתלמידיו: אין כוונת האמור להזהיר את האדם מלעשות רע, שכן זהו דבר המובן מאליו. הכוונה היא: "סוּר מֵרָע" - הסח דעתך מהרע, אל תחטט ברע, אם עשית עבירה - הנח אותה! אל תהרהר בה, ואל תחטט בה. לשם מה להתרפש בבוץ? וכי מה יש להשם יתברך מזה? במקום לדוש בעניינים שברע, מוטב "וַעֲשֵׂה טוֹב" - מעשה טוב הוא המגרש את הרע.

הרב דן האוזר והרב איתמר אלדר, מהאתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home