"וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזקֶן לא יוּכַל לִרְאוֹת"

רפואת העיניים מוגדרת ברגישות גבוהה. בגמרא מסופר (ע"ז כח,ב) על שפחתו של שמואל שאיבדה את ראייתה בעין אחת בשל התעלמות הסביבה מעינה הקודחת מחום. בעקבות זאת קבע שמואל כלל:"שורייני דעינא באובנתא דליבָּא תליא", היינו שיש להתייחס לסכנת עיוורון כסכנת חיים, ונפק"מ בעיקר לשבת. אולם, בכל הנוגע לליקוי ראיה קבוע, אין לעבור על איסורים שהרי אין כאן סכנה ואף לא מחלה.

הפעם נעסוק בהשלכות הלכתיות של אמצעי העזר הנפוצים לשיפור ראיה לקויה.

כל מי שנזקק למשקפיים ועדשות, הרי עבורו זהו חלק מהלבוש ולכן אינו נחשב כחפץ (שאין להוציא מחוץ לעירוב). אולם משקפי שמש רגילות אינם אמצעי ראיה אלא הגנה, ולכן אין להרכיבם ללא עירוב, אלא אם-כן הינן אופטיות שאז דינם כמשקפיים רגילות. ומותר להשתמש במשקפיים שהעדשות בהן משנות צבען בשמש, ואין בכך משום מלאכת "צובע" כי באמת אין כאן כל פעולת צביעה, ורק קרני השמש גורמות לשינוי הגוון בשל רגישות העדשה.

מותר גם לנקות את עדשות המשקפיים בשבת באמצעות נוזל מיוחד ומטלית, אך ירטיב בנוזל את העדשות ולא את המטלית.

משקפיים שהתפרקו או התעקמו, אסור לתקנם בשבת, לרבות החזרת העדשה למסגרת. אמנם במצבים מסוימים יש היתר להחזיר העדשה למקומה, כגון שהיא מוכנסת בקלות וברפיון, ואינה מצריכה כל הברגה (מנוחת-אהבה,כ"ג,ל"ה).

כאשר מסירים עדשות מגע רכות מותר להכניסן לנוזל, ואין בכך חשש של "מעבד", כי הפעולה רק שומרת על הקיים ואינה משדרגת דבר. (הגרשז"א למד זאת מההיתר להחזיר לולב למים ביו"ט ומהאיסור להחליף את המים –כי בכך משפר את הקיים)

וכן מותר לצפות במשקפת בשבת, לרבות כיוונה והתאמתה לעין ע"י סיבוב מכני, כי זהו אופן שימושו התדיר של הכלי.

ככלל, הפוסקים דנו האם ראיה דרך עדשות נחשבת ראיה ישירה או אמצעית, ונפק"מ לדברים הדורשים ראיה, כגון קריאה בספר התורה ונר הבדלה. והסכימו, שאין המשקפיים נחשבים ראיה דרך עששית אלא ראיה ישירה, ואדרבה מטרתן לחדד ולאפשר ראיה צלולה.