"אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה. חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט. ויאמר ה' אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם" וגו' (בראשית יח,כד-כו). 'וטעם "בתוך העיר" – שהם יראים את השם בפרהסיא, וכן: "שוטטו בחוצות ירושלים" (ירמיהו ה,א)' (ראב"ע). האבן עזרא מדייק שהמילים של הקב"ה "בתוך העיר" מיותרות, שהרי קודם אמר "אם אמצא בסדם", אז ברור שזה בעיר? לכן הסביר האבן עזרא שכוונת הדבר להדגיש שלא מספיק שיהיו צדיקים בעיר, אלא צריך שאותם צדיקים יראו את צדקותם ברבים, שכך דבר זה ישפיע לטובה על אנשי העיר שיתקנו את מעשיהם; אולם אם אין כאלו, אז העיר לא תתוקן ותשאר ברשעותה. וכן פירש רס"ג: '"אם אמצא בסדום”, כלומר: אם יהיו גלויים, אבל הנסתרים לא {יצילו}. וזה כעין מה שאמר: "שוטטו בחוצות ירושלים", ׳בתוך העיר׳ כמו ׳ברחובותיה׳'. אולי לפי זה מובן למה נסמכה חורבן סדום למעשה הכנסת האורחים של אברהם, ובפרט שהמלאך של חורבן סדום הלך דרך אברהם; ויותר מזה, המלאך שריפא את אברהם הוא המלאך שהציל את לוט, כך שזה ממש קשור בין שני הדברים. כמו שמביא רש"י: '"והנה שלשה אנשים" - אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות (ב"ר). תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים: "ויאכלו", "ויאמרו אליו"; ובבשורה נאמר "ויאמר שוב אשוב אליך", ובהפיכת סדום הוא אומר "כי לא אוכל לעשות דבר לבלתי הפכי" (ב"ר). ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר "ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך", למדת שהאחד היה מציל' (רש"י; בראשית יח,ב). נראה שיש קשר בין הדברים, כדי להדגיש שגילוי החסד של אברהם הוא ההיפך מגילוי שנאת החסד של סדום; שבסדום מתגלה ההיפך מאברהם ולכן דינה להיחרב (כעין שנאמר בלוט: “הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה … אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדם. ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד" [בראשית יג,ט-יג], שלוט ואברהם ניפרדו כהפכים, שזהו לימין ושמאל, וכך אצל אברהם התגלה שישב בארץ כנען והשפיע שם גילוי חסד ואמונה, לעומת לוט שישב עד סדום שהם רעים וחטאים, שכך מתגלה שאצלם שזה ההיפך מאברהם שהתגלה בעשית חסד ברבים). בא הקב"ה וחיבר את הפיכת סדום להכנסת האורחים של אברהם, לרמז שבה אין את ההשפעה הזו, אין מי שימצא ברחובות העיר וישפיע טובה; לכן זה נעשה במיוחד כאן שמוכח על החסד של אברהם שהיה נעשה בחוץ, שזהו שחיכה בפתח האהל ורץ החוצה לקראת האורחים, ואף הושיבם בחוץ (תחת העץ) בגלוי ברבים: “וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך. יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ" וגו' (בראשית יח,א-ד). כרמז שבסדום לא היו כאלו בחוצות, שאף לוט שניצל זה היה בזכות אברהם ולא בגללו, שאף הוא לא השפיע לטובה ברבים בסדום אלא התדרדר אחריהם, לכן המלאך שמגיע להצילו זה כהמשך מריפוי אברהם; וכן המלאך שבא להפוך את סדום עובר דרך אברהם (שעושה חסד בפרהסיא כאן), כרמז שאילו היתה ההשפעה ברבים כמו של אברהם בסדום היא לא היתה נהפכת, וכן אילו היתה השפעת אברהם ברבים מגיעה עד סדום זה היה משפיע גם עליהם, אולם הם היו רחוקים ומנותקים ממנו ולכן לא הושפעו, ולכן מוכח שצריך להשמידם. אולי לכן גם רמזה התורה על כעין השוואה בין אברהם ללוט: "ויבאו שני המלאכים סדמה בערב ולוט ישב בשער סדם וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה" (יט,א). '"ולוט ישב בשער סדום" - ישב כתיב, אותו היום מינוהו שופט עליהם (ב"ר). "וירא לוט" וגו' - מבית אברהם למד לחזור על האורחים' (רש"י). שלוט למד מאברהם להכניס אורחים, אולם לא היה עושה כן ברבים, שלכן נרמז בסיפור דומה לאברהם (שישב בכניסה, וראה את המלאכים), כרמז שיש בו רצון של הכנסת אורחים כאברהם, אולם זה לא התגלה בצד הרבים, ולכן מינוהו לשופט עליהם כיון שהיה ברור להם שהוא כמותם, שזהו שברחוב לא התנהג כבעל חסד ולכן ראו בו כאחד משלהם, וזהו ההתחלה של הפיכת סדום, כרמז שזהו הטעם שלא ניצלו. גם בביאתם ללוט נרמז על גילוי ברבים: “ויאמר הנה נא אדני סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם והלכתם לדרככם ויאמרו לא כי ברחוב נלין. ויפצר בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו" (יט,ב-ג). '"הנה נא אדני" - … ד"א: הנה נא צריכים אתם לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם וזו היא עצה נכונה. "סורו נא" - עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון שלא יכירו שאתם נכנסין שם, לכך נא' "סורו" (ב"ר)' (רש"י). שמודגש שלא רצה שיראו זאת הרבים, שלכן אף הלך בצורה עקלתון שלא יראו (וכן הלכו, כמו שמובא ברש"י בפס' ג) שמעבר לפשט שזה בשל שחשש מתגובת אנשי המקום, גם יש בזה רמז לסיבת דינם לכיליון, שזהו שברבים אין גילוי של חסד. לכן גם המלאכים רצו להיות דווקא ברחוב (מעבר לטעם שלוט לא היה צדיק תמים ולכן סירבו כדי לזכות את לוט שיפציר בהם, כמו שמביא הרמב"ן), להדגיש את שליחותם שהם באים להחריב בשל שברחוב אין גילוי של צדיק. אולי בזה גם מובן הסדר במעשה המלאכים מול אנשי העיר: “ … ויאמרו גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור וישפט שפוט עתה נרע לך מהם ויפצרו באיש בלוט מאד ויגשו לשבר הדלת. וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו. ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח" וגו' (יט,ט-יא). מדוע קודם הכניסו את לוט ורק אח"כ היכו את אנשי העיר בסנוורים, הרי הם נגשו לשבור את הדלת, כך שראוי שקודם יסנוורו שלא יוכלו להזיק ואז יוכלו להכניס את לוט בלי בעיה וסכנה? אלא כרמז שברבים לוט היה כמו אנשי סדום, שלא גילה חסד ברחוב, ולכן לא היה ראוי שיעשו לו מעשה הצלה בהיותו ברבים, שאז עולה הקטרוג שהוא כמותם בגילוי זה, שזהו סיבת אי הצלתם (שאין צדיקים ברבים) ולכן לא ראוי שייעשה הצלה ללוט בהקשר של רחובה של עיר. אולי בזה גם מובן: “ויעל לוט מצוער וישב בהר ושתי בנתיו עמו כי ירא לשבת בצוער וישב במערה הוא ושתי בנתיו" (יט,ל). למה ישב במערה ולא באהל בחוץ? בפשטות רץ מהעיר בלי כלום ולכן לא היה לו אהל לדור בו, ולכן במערה זה המקום בו היה לו נח לדור בנתיים. אולם אולי יש בזה רמז, שמתחיל הפס' שלא נשאר בצוער בשל פחדו מהחורבן: '"כי ירא לשבת בצוער" - לפי שהיתה קרובה לסדום' (רש”י), אולי לכן גם דר בהר במערה ולא באהל בחוץ, כרמז שלא פעל לגלות חסד ברבים ולכן הוא קשור עם טעם חורבן סדום, שאין צדיקים ברחובה של עיר, ולכן עלה להר שזה מקום שבו אין רבים ודר במערה שזה מקום שאינו ברבים ולא נמצאים בו רבים כלל (לכן נאמר "כי ירא לשבת בצוער” אחרי שנאמר שישב בהר, ואח”כ נאמר שישב במערה, ולא חובר יחד, שעלה מצוער כי פחד ולכן עלה להר למערה; או שיאמר בסוף הפס' שפחד, וכך יחסך לומר פעמיים “וישב” וכן ששתי בנותיו עמו. שנאמר כך [באמצע] כדי להדגיש שגם מה שהיה בהר ובמערה זה חלק מהפחד שלו מהפיכת סדום). אולי זהו דברי חז”ל: 'הויא ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא. איגלאי מלתא, שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא; אתא זיבורי ואכלוה. והיינו דכתיב (בראשית יח, כ) "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה", ואמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה' (סנהדרין קט,ב). 'רביתא – נערה. בחצבא – בתוך כד שלה כשיוצאת לשאוב מים. שפיוה – סכו אותה. איגר שורא – על גג החומה. כי רבה – על עסקי ריבה' (רש"י). שדרשו על טעם הפיכת סדום (שדרשו על הפס' שה' אומר שזעקת סדום רבה, שזה נאמר בהקשר לחורבנה הקרב. ואת זה גילה לאברהם, ואברהם ענה שאם יש חמשים צדיקים בעיר וכו', שזהו צדיקים ברבים) שזה בא כרמז שהם היו נגד גילוי חסד ובפרהסיא, לכן בסיפור הנערה החביאה כשיצאה החוצה לשאוב מים, כרמז שזה חסד שנעשה בחוץ, אולם היה צריך להסתיר זאת בשל התנגדות אנשי המקום, כרמז שלא היה גילוי חסד ברבים. לכן גם שמו אותה על גג החומה, כדי שכולם יראו שאין לעשות חסד, שזהו כגילוי קיצוני שאין בהם גילוי חסד ברבים. אולי גם לכן שמו עליה דבש והדבורים עקצו אותה, כרמז שדבש כשר כיון שהדבורה רק לועסת את הצוף בפיה אבל לא מתערב בתוכה, שזהו כעין רמז שבאנשי סדום האנטי חסד שלהם שלכן הגיע להם כליה היה בגילוי חיצוני, כעין דבורה שהכנת הדבש זה חיצוני לה (אמנם גם לא עשו חסד בנסתר, אבל יש דגש על הצד שברבים שזה היה יכול להצילם אילו היו צדיקים שהיו עושים כך חסד). אולי לכן גם מסמיכה הגמ' לסיפור הנערה את הסיפור על אליעזר שבא לסדום: 'הכי אתני בינייהו: כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא לשלח גלימא. הוי האי הילולא, אקלע אליעזר להתם ולא יהבו ליה נהמא. כי בעי למסעד אתא אליעזר ויתיב לסיפא דכולהו, אמרו ליה: מאן אזמנך להכא? א"ל לההוא דיתיב: אתה זמנתן. אמר: דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא; שקל גלימיה ההוא דיתיב גביה ורהט לברא. וכן עבד לכולהו, עד דנפקי כולהו ואכלא איהו לסעודתא'. מעבר לזה ששניהם מדברים על רעת אנשי סדום, יש בזה גם רמז לרבים; שסיפור אליעזר היה בסעודה ברבים, ולכן הוסמך כרמז שגם בסיפור הנערה יש בו גילוי של נגד חסד ברבים.