'רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. הוא היה אומר: הילודים למות, והמתים להחיות, והחיים לדון. לידע להודיע ולהודע שהוא א'ל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון. ברוך הוא, שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכל שלו. ודע שהכל לפי החשבון. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' (אבות ד,כא-כב). ראה ב'אבות לבנים' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, שמסביר באריכות את המשניות האלו. ומביא ששלושת הדברים הראשונים שנאמרו במשנה כ"ב: 'הילודים למות, והמתים להחיות, והחיים לדון' קשורים לנאמר קודם שמוציאים את האדם מן העולם, ואף בפרט הם שלושה כנגד שלושת הדברים – לומר מה לדעת כדי לימנע מלחטוא בכל אחד מהשלושה (ז"א הילדים למות כנגד קנאה, המתים להחיות כנגד תאווה, והחיים לידון כנגד הכבוד). ר"א הקפר ממשיך ומלמד מה צריך האדם לדעת, בפשטות זה כהמשך למה שאמר קודם, שכיון שאמר מה צריך לחשוב ולהדגיש לעצמו כנגד שלושת הדברים, אז מוסיף כאגב לזה מה עוד צריך אדם לדעת בעולם ולהדגיש לעצמו. אולם אולי גם יש בזה רמז כהמשך לנאמר קודם: 'לידע להודיע ולהודע שהוא א'ל', האדם בעצמו לא יכול להתגבר על יצרו, אלא הקב"ה עוזרו: 'אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר (תהלים לז, לב) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו, שנאמ' (תהלים לז, לג) "ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו"' (סוכה נב,ב). לכן כדי להתגבר על יצרו לא מספיק שידע את שלושת הדברים הקודמים אלא צריך שה' יעזרהו. לכן מרמז על כך ב'לידע להודיע ולהודע שהוא א'ל', שזה שלושה דברים בחיבור לקב"ה, כדי שמהקשר והחיבור הזה הקב"ה יעזרהו; וזה כנגד שלושת הדברים: 'לידע' זה לימוד מאחרים (לדעת מאחרים שילמדוהו) שזה כנגד קנאה, שמקנא במה שיש לאחר, כעין שרוצה שינתן לו מהאחר כמו בלימוד שמעביר אליו ועכשיו יש בו כמו לאחר. או שהלומד מאחר זה מראה שלא היה לו מה שהיה לאחר (לא היה לו את הידע), שזהו שורש הקנאה שמקנא במה שיש לחברו. 'ולהודיע' זה ללמד לאחרים, שזה כעין כנגד תאוה, שרוצה דבר ומבקש זאת מאחרים שיתנו לו (מודיע לאחר מה הוא רוצה, כמו שמודיע לאחר את הידע); או מרוב תאוה לא מוכן לתת לאחרים, היפך מהמלמד לאחרים. גם תאוה זה למלאת את רצונותיו הגשמיים כמאכל וכו' (ברטנורא), ולכן אצלו לא מתגלה שמלמד לאחר כיון שאין בו אלא רק גילוי גשמי ולא רוחני. 'ולהיוודע' זה בעוה"ב שיוודע לכל אדם מעצמו, זה כנגד הכבוד, שלעתיד כולם יראו את כבוד ה' הגדול, ולכן לא יהיה בו שום שמץ קשר לרצון לכבוד עצמו, כשיראה את כבוד בוראו. גם כבוד זה ממלא את עצמו במחשבה מקולקלת ולכן לא יכול לבא לידי ידיעת ה' מצד עצמו; בפרט שה' אומר שאין הוא והגאוותן יכולים להיות יחד בעולם (סוטה ה,א), כך שאינו יכול להתחבר מצד עצמו לחיבור לקב"ה. גם הכבוד גורם לשנאת הבריות (תוי"ט), וזה כעין שלא מקבל או מעביר את ידיעת ה' (אלא רק הוא בעצמו), כיון שהבריות שונאות אותו. אח"כ מובא שמונה פעמים 'הוא': 'שהוא א'ל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון'. נראה שזה כנגד ששלושת הדברים מוציאים את האדם מהעולם, שהכוונה שמוציאים את שכלו בחייו, ובהמשך גם מוציאים אותו ממש מחיי העולם. לכן נאמרו שמונה דברים – שבעה כנגד ימי הבריאה – העולם, ואחד כנגד מעל העולם, כעין כנגד שמוציא את השכל שזהו גילוי של חלק אלוק שזה מעל ומעבר לעולם, ומוציא אותו מהאדם שנמצא בעולם; וכן לבסוף ממש מוציאו מהעולם שנברא (ולכן שבע ועוד אחד כמחוץ לעולם). 'הוא א'ל' זהו כנגד הדעת שהיא חלק אלוק שניתן בנו, וזה מעל הזמן ועוד לפני הבריאה כולה. 'הוא היוצר' כנגד יום ראשון שבו השורש לכל היצירה: '"יְהִי מְאֹרֹת" וגו' – מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות בָּרָקִיע. וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב "אֵת הַשָּׁמַיִם" לרבות תולדותיהם, "וְאֵת הָאָרֶץ" לרבות תולדותיה' (רש"י; בראשית א,יד). 'הוא הבורא' כנגד יום שני, שבו הופרדו שמים וארץ, כעין רמז שיש חלוקה ביניהם, אבל הקב"ה שולט על העולם מהשמים, שהבריאה צריכה כל הזמן את הבורא (רבנו יונה), ולכן בזה נרמז ליום השני שיש כביכול חלוקה בין שמים לארץ, אבל עדיין יורד גשם משמים לארץ, כעין שה' מחיה כל רגע את העולם על אף ההפרדה בין שמים לארץ. 'הוא המבין' כנגד יום שלישי, שידיעת ה' כוללת הכל – שאין דבר נעלם ממנו, שזהו כעין התגלות היבשה מהים, שלא מכוסה אלא הכל נגלה לו. 'הוא הדיין' כנגד יום רביעי שבו נתלו המאורות הגדולים בשמים, כעין שה' יושב ודן משמים (שזה מראה את גדולתו, כעין רמז בגשמי שמתגלה במאורות גדולים בשמים); וכן ה' דן בין השמש והירח בעניין מי ימלוך, וה' מיעט את הלבנה (חולין ס,ב). (אולי גם מובא בזוהר [ח"ג רעה,א],שהשמש והירח מעידים על האדם, ובר"ה הירח מכוסה כדי שלא יבוא להעיד במשפט על חטאי בנ"י יחד עם השמש, כך שבשמש וירח יש כרמז לדין שה' דן). 'הוא עד' כנגד יום חמישי בו נבראו הדגים שהם נסתרים מעין אדם בהיותם במים, שזה מרמז על כיסוי מהעין (כעין שנאמר על בני יוסף: 'רבי יוסי בר' חנינא אמר מהכא:(בראשית מח, טז) "וידגו לרוב בקרב הארץ", מה דגים שבים מים מכסין עליהן ואין העין שולטת בהן, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן' [סוטה לו,ב]) [וכן עופות כשעפים גבוה מאוד עד שכמעט לא רואים אותם, ובפרט שאדם מביט ישר ולא למעלה גבוה], וזהו כרמז שהקב"ה רואה הכל; וכן עופות שעפים גבוה בשמים רואים למרחוק, כעין שה' רואה משמים את הכל ולא צריך לעדים שיעידו לפניו. 'הוא בעל הדין' כנגד יום שישי בו נברא האדם ונידון בו ביום על שלא שמע לדבר ה' (סנהדרין לח,ב), שזהו בעל הדין שהקב"ה תובע את האדם על חטאיו כאילו נעשו כנגדו. 'והוא עתיד לדון' כנגד יום שבת שהיא מעין לעתיד לבא ('שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]), שכך ה' דן את האדם לעתיד לבא. אולי אפשר גם שיש רמז בדבריו שכדי להינצל משלושת המידות הרעות צריך להידבק בתורה: 'תנא דבי רבי ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ. אם אבן הוא נימוח, דכתיב (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", וכתיב (איוב יד, יט) "אבנים שחקו מים". אם ברזל הוא מתפוצץ, דכתיב (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע"' (סוכה שם). לכן רמז שכאשר האדם ידבק בקב"ה ע"י חיבור לתורה, תתחזק אצלו ההכרה בה' וכך יתחזק שלא לחטוא (שמקור החטא זה בחוסר הכרה גמורה שה' רואה כל הזמן, ולכן מרשה לעצמו לחטוא). לכן אמר בצורה שצריך לדעת ולהודיע וכו', שכל אלו דברים של הכרה בה', שכך תתחזק אצלו ההכרה בה' ולא יחטא, וזה ע"י חיבור לתורה, ולכן נאמרו 11 דברים כעין כרמז לתורה שבכתב ותושב"ע: 'לידע' כנגד ספר בראשית, שסופר לנו מה היה אצל אבותינו. 'ולהודיע' כנגד ספר שמות שבו סיפור יציאת מצרים שעלינו לספר על יציאת מצרים: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח ['היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן' וכו' (רמב”ם מ”ע קנז)]); וכן בו קבלת התורה שנאמר עליה: "והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב" וגו' (דברים ד,ט-י). 'ולהיוודע' כנגד ספר ויקרא שבו עבודת המקדש, שאדם שנמצא במקדש ורואה את עבודת ה' הגדולה מתמלא בהכרה וחיבור לה'; וכן כשרואה את עשרת הניסים שבמקדש (אבות ה,ה) מתמלא בעצמו באמונה. 'הוא א'ל' כנגד ספר במדבר שמסופר בו על בנ"י במדבר ומה שה' עשה לנו, שזה מראה על חוזק ה' (שזהו א'ל שזהו שם שמבטא חוזק ותקיפות), ושברא את העולם בשביל בריותיו (שזהו שמסופר מה נעשה בבריותיו). 'הוא היוצר' כנגד ספר דברים, שה' עושה בעולם כרצונו, שהאדם ביד ה', שבדברים מסופר על שמשה התחנן להיכנס לארץ ובכ"ז ה' לא נתן לו. 'הוא הבורא' כנגד סדר זרעים, שה' ברא את העולם, וכך מוציא את הצומח בעולם כעין מהזרע בורא את הצמח; וכן בורא מרמז שהכל תלוי בה' תמיד, שזה מתגלה במיוחד בזרעים: 'אמונת זה סדר זרעים. מפרש בירושלמי: שמאמין בחי העולמים וזורע' (תוס' ד"ה 'אמונת'; שבת לא,א). 'הוא המבין' כנגד סדר מועד, שה' מבין ואין דבר נעלם ממנו, זה כעין נרמז בשבת וחג שכל המציאות מתקדשת לה'; ובשבת ובמועדים אסרה התורה מלאכת מחשבת, כך שקשור לדעה והבנה. 'הוא הדיין' כנגד סדר נזיקין (בו יש דינים ודיינים). 'הוא עד' כנגד סדר נשים, שהאשה מתקדשת ע”י עדים, וכן ח”ו נאסרת ע”י עדים. 'הוא בעל הדין' כנגד סדר טהרות, שכשאדם חוטא הוא מטמא את העולם שה' ברא, ולכן ה' הוא התובע. 'והוא עתיד לדון' כנגד סדר קדשים, שידון את האדם כמה קידש את העולם לשכינת ה'; ובפרט כנגד לעתיד לבא שאז כל העולם יתמלא קדושה. אח”כ מביא: 'שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד – שהכל שלו', שאולי נאמרו כאן ארבעה דברים כרמז שיש בנו נשמה קדושה ולכן עלינו לתקן את העולם מאותם שלוש מידות רעות (אולי העולם עומד על שלושה דברים [אבות א,ב], וכנגדם בהפכם יש את שלושת המידות הרעות שמוציאות מהעולם: חסד וקנאה זה הפכים, שבחסד נותן לאחר ולא מקנא במה שיש לאחר. עבודה ותאווה זה הפכים, שבעבודת המקדש מתקדש ומעלה את החומרי לה' [בקרבן שמקריב], ולא נמשך אחר התאווה והתענוג החומרי [כיון שמתקדש] ולא מושך את החומרי לאדם [שזה היפך מהעלאת הקרבן החומרי לה']. תורה וכבוד זה הפכים, שהתורה זה גילוי ה' בעולם, וה' אמר שאינו יכול להיות בעולם יחד עם האדם הגאוותן [סוטה ה,א]). לכן מדגיש ארבעה כנגד ארבע אמהות, כרמז שהנשמה עוברת דרך האמא. 'לא עוולה' שהדין תמיד אמת וצדק, כרמז לשרה, שאמרה לאברהם "ישפט ה' ביני וביניך" (בראשית טז,ה). 'ולא שכחה' שלא שוכח אף פרט ממעשי אדם, כנגד רבקה, שהתגלה אצלה בתפילתה שהיא בת רשע, שמעשי אביה היו רעים, ולכן זה משפיע על תפילתה: '"ויעתר לו" – לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, לפיכך לו ולא לה' (רש"י; בראשית כה,כא). 'ולא משוא פנים', שלא מוחל גם לאדם גדול, כנגד לאה שבתה נאנסה בעקבות יציאתה כמו שהיא יצאה: '"בת לאה" – ולא בת יעקב?! אלא ע"ש יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה (ב"ר), שנאמר "ותצא לאה לקראתו", ועליה משלו המשל: כאמה כבתה' (רש"י; בראשית לד,א). 'ולא מקח שוחד - שהכל שלו', שגם המצוות הם של ה' ולכן המצווה לא יכולה להינתן כשוחד לכפר על החטא, שזה רומז לרחל שעשתה מצווה ובכ"ז נענשה בעקבות זאת, שלקחה את התרפים של אביה וכך נעשה שיעקב אמר שמי שגנב ימות ולכן רחל מתה בדרך (רש"י; בראשית לא,לב) כך שהמצווה לא הגנה לכסות על דבר חובה שחל עליה. או אולי רומז על האבות ומשה, שמהאבות יש בנו את המידות הטובות, וע"י התורה (שמשה מסר לנו) המידות מתחזקות: 'לא עוולה' כנגד אברהם שלא מטה את הדין מלהיות אמת וצדק, שכך הבטיח לאברהם בן ונולד לו בגיל מאה על אף החריגה מהטבע שבזה, וכן על אף שאברהם כמעט התייאש וביקש שאולי ישמעאל יחשב כבנו ממשיכו (בראשית יז,יח). 'ולא שכחה' כנגד יצחק, שה' לא שוכח אף פרט ממעשי האדם: 'למה כהו עיניו של יצחק? מפני שנסתכל בדמות עשו הרשע. ועוד: על שהיה מביא ציד ומאכלו, וכתיב (דברים, יז) "כי השוחד יעור פקחים"' (תנחומא "תולדות" סימן ח). 'ולא משוא פנים' שגם לאדם גדול ה' לא מוחק את חטאו, כנגד יעקב שנענש שיוסף פרש ממנו 22 שנה כנגד הזמן בו היה מחוץ לבית יצחק ולא קיים מצוות כיבוד הורים. 'ולא מקח שוחד' כנגד משה, שאי אפשר להטות את הדין, שכך משה לא הצליח לשנות את גזר דינו שלא יכנס לארץ. ומוסיף: 'ודע שהכל לפי החשבון', שהחיבור למידות ולתורה משתנים מאדם לאדם (וכן גילוי הנשמה שמשפיעה על מידותיו, שונה בין בני האדם, בשל חומריותו שמסתירה), כיון שכל אדם הוא שונה במה שה' שם בו בטבעו, ולכן מדגיש שהכל משתנה לפי האדם, שכך גם עליו להתאמץ יותר או פחות ע"פ מה שהוא בטבעו, לדוגמה שאם הוא נמשך בטבעו לקנאה אז צריך להרבות בזה יותר עבודת הקודש לתיקון. ומסיים: 'ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא', שממשיך שלא יחשוב שכיון שבטבעו הוא נמשך יותר למידה רעה כזו לכן יתחשבו בזה בשאול, ובכך מרגיע את עצמו מלתקן דרכיו, לכן מדגיש לו ר"א הקפר שלא יעשה זאת. בנוסף שלא יחשוב שכיון שזה בטבעו אז אין לו סיכוי, ולכן שלפחות יהנה בעוה"ז (מעין דומה למה שמביא המדר"ש בשם הרמ"ק), לכן מזהירו שלא יעשה כך. ומפרט חמשה דברים שאינם בשליטתו כגילוי שכך גם בשאול לא יוכל להנצל מכח עצמו. אולם אולי מביא חמשה דברים כרמז (כאגב הפשט) שדרכם כן יכול להנצל אע"פ שזה טבעו, שזהו ע"י חיבור לתו"מ שמתקנת את האדם. שה' הסתכל בתורה וברא את העולם (ב"ר א,א) ולכן ודאי שגם הוא על אף טבעו יכול לעמוד ולתקן את עצמו, שהרי הכל נברא ע"פ התורה כך שגם עליו התורה מעידה שיכול לעמוד ולתקן. לכן הביא חמשה דברים כרמז שע"י חיבור לתו"מ יכול לתקן עצמו: 'שע"כ אתה נוצר' כנגד ספר בראשית שה' יצר את העולם. 'וע"כ אתה נולד' כנגד ספר שמות בו נולד עם ישראל. 'וע"כ אתה חי' כנגד ספר ויקרא שבו עבודת הקרבנות שמחברים את העולם לה', ובכך נותנים לעולם חיים; שהעולם עומד (גם) 'על העבודה' (אבות א,ב). 'וע"כ אתה מת' כנגד ספר במדבר בו מסופר על חטא המרגלים שבגללו נענשו למות במדבר. 'וע"כ אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממה"מ הקב"ה' כנגד ספר דברים, כעין שמשה שנקרא "איש האלקים" (דברים לג,א) הוכיח את בנ"י בספר דברים על מעשיהם בכל שנות המדבר (רש"י; דברים א,א), כעין כגילוי שגם לפני הקב"ה עתידים ליתן דין וחשבון על המעשים שנעשו בעולם.