חמישה דברים המשכחים (המשך)

נכתב על ידי אריאל מרדכי פנדל, 26/4/2018

חמישה דברים משכחים את הלימוד (חלק ב')


בגמרא בסוף הוריות (יג ע"ב) מובאים דברים המשכחים את הלימוד ודברים המשיבים את הלימוד. זה לשון הגמרא:


תנו רבנן, חמשה דברים משכחים את הלימוד:

·        האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול,

·        והאוכל לב של בהמה,

·        והרגיל בזיתים,

·        והשותה מים של שיורי רחיצה,

·        והרוחץ רגליו זו על גבי זו,

·        ויש אומרים אף המניח כליו תחת מראשותיו.


חמשה דברים משיבים את הלימוד:

·        פת חיטין (לפי גרסת מסורת הש"ס) וכל שכן חיטין עצמן,

·        והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח,

·        והרגיל בשמן זית,

·        והרגיל ביין ובשמים,

·        והשותה מים של שיורי עיסה,

·        ויש אומרים אף הטובל אצבעו במלח ואוכל. 

כבר התבאר שבעצם יש בברייתא חמישה זוגות, דבר המשכח מול דבר שמסייע בזכרון. נבאר את שלושת הזוגות האחרונים. עוד התבאר שמדובר לאו דוקא בזכרון (או שכחה) של התורה, פרטי תורה, אלא בחיבור (או אי חיבור) נפשי פנימי לרוח התורה.

והשותה מים של שיורי רחיצה- חיפוש פגמים. מים מרמז לתורה ולחכמה, כמו שאמרו "והוי שותה בצמא את דבריהם" (אבות א, ד). איזה מים אתה שותה? מה אתה מחפש וממה אתה מרוה את צמאונך?

הלכלוך (שאותו רוחצים) רומז לחיצוניות, מידות שאינן טובות שדבקות באדם אגב התעסקותו ביישובו של עולם, בעניני העולם ובמאבקי היום יום. הרחיצה באה להסיר את ה'לכלוך' שדבק באדם (בנפשו ובמידותיו) בעל כורחו. מים של רחיצה- מאוסים הם ונשפכים לביב. מי שותה מים אלו? מי מחפש 'חדשות חמות' (סקופ), מידות לא יפות שהתגלו (באישי ציבור למשל)? השותה מי רחיצה פירושו שהוא דבק במידות הרעות והאפלות וחושבם לעיקר (אולי בדומה לפרויד וההולכים בעקבותיו, שחפשו את הנטיות האפלות של האדם, שהם קיימים בו בהכרח, ועשאום לעיקר ויסוד באדם). הרי הוא כמו הרכיל שטוען דברים והולך מזה לזה, שבשבילו הלכלוך הנפשי הוא דבר מרתק. אדם ששותה רפש ולכלוך,  זה בודאי משפיע גם על חכמתו ולימודו, על התקיימות חכמת התורה בקרבו.

היפך מזה- השותה מים של שיורי עיסה [מים שבהם מקטפים, מחליקים, את העיסה]. האופה- עוסק ביישובו של עולם. השותה מים של אפייה הרי הוא דוגל בעבודה ובעיסוק החיובי של ישוב העולם ושיפורו (הוא 'שותה בצמא' את הערכים החיוביים הללו, שהם עיקר האדם, במקום 'לשתות' ולהיות ניזון מהמידות הרעות שמתגלות אצל אנשים אחרים, שלפי האמת הן זניחות וטפלות). יתר על כן, עיסה היא עגולה, מושלמת מכל צדדיה, מרמזת על ברייה מושלמת ונפלאה, כלומר רומזת לבריאה כולה שהיא מעשה ידיו של הקב"ה (כמאמר הירושלמי (נדרים ג ע"ב) אין מרובע בבריות. עוד יש להוסיף שאדם הראשון נקרא 'חלתו של עולם' כלומר שהיצירה העליונה ביותר בבריאה נקראת חלה, עיסה). השותה משיורי עיסה (שיש בה שני דברים: שהיא עגולה ושהיא חלק מבניינו של עולם) פירושו, השותה בצמא ומחפש את חכמתו הגדולה של ה' בעולם בכלל ובכל ברייה בפרט [כדברי הרמב"ם "וכיצד היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים... מיד הוא אוהב ומשבח" (יסודי התורה ב, ב). וכן בחובות הלבבות "הבחינה בחכמה הגלויה בברואי הבורא יתעלה היא הדרך הקרובה ביותר לבירור מציאותו והשביל הסלול ביותר לידיעת אמיתתו" (שער הבחינה בתחילתו, וראה שם (בסוף ההקדמה לשער הבחינה) שחייבים בעלי הדעה לעורר את הסכלים להכיר בטובות הבורא)].

שתי הערות: בדווקא נקטה הגמרא "משיורי עיסה", כי באמת אין ביכולת אדם להבין את עיקר כוונת הבורא בבריאתו, ואין לנו אלא להתחקות ולהתאמץ להבין מה שביכולת אנוש להבין. ודווקא "משיורי עיסה", עוד טרם האפייה וגמר המלאכה, ללמדנו על שיש לחפש את הכוונה הבראשיתית והעמוקה של מעשי ה' (ולמרות ידיעת חוסר השגתנו, יש לחפש בעמקי החכמה והמחשבה, חכמת ה' וצפונותיו).

 

הרוחץ רגליו זו על גבי זו- נראה לפרש שעושה כך כדי לחסוך זמן. מה הפגם? שטחיות ופזיזות בהבחנות דקות, דהיינו ערבוב בין ימין ושמאל. הלכלוך רומז ללכלוך נפשי (כנ"ל) כלומר הטעויות והנפילות שבאות ממידות לא טובות. אלא שיש הבדל אם הן באות מצד הימין (עודף חסד או מצוה הבאה בעבירה כגון תורה במקום מצוות אחרות), או מצד השמאל (יצר הרע, כעס, תאוה). יש לכל נפילה ופגם תיקון שונה:

·        נפילה מצד עודף טוב (ימין)- יש לעדן את הנטיה הטובה (ולא לקטוע אותה). יש להגיע לתובנות בנויות ומתוקנות יותר, למשל שתכלית התורה והמצוה היא החיים, האיזון הבריא, וכו'.

·        נפילות שבאות מנטיות רעות (שמאל)- למעטן ולחתוך אותם (אח"כ יהיה אפשר גם להעלותם ולהשתמש בהם במקומות הנכונים).

המערבב את רחיצת הרגליים מתוך רצון לחסוך זמן וכח, פירושו שהוא לא טורח לשים לב מהי דרך התיקון הנדרש (מהי שיטה של הסרת המידות השליליות). הוא פזיז ושטחי ואינו משגיח על הדקויות. דבר זה עשוי להביא לקלקולים, לדחיית כוחות שהם בעצם טובים, או להרגשה שאני מועך וכותש ומבטש את עצמי יתר על המידה (אלו הם קלקולים דקים, שעשויים להתבטא גם בדרך לימודו ובבניין כוחות נפשו. למשל, הוא לא ידע שיש דברים שלא כדאי לדכא ולחתוך אלא רק לעדן).

היפך מזה- הרגיל ביין ובשמים- תשומת לב לדקויות בתחום המידות. יין- שמחה של ששון (שמחה שפורצת החוצה) המביאה לחמימות והתלהבות. לעומתה בשמים מביאים את האדם לרגיעה ויישוב הדעת. הרגיל בשניהם הוא היודע לתת מקום לשני הכוחות יחדיו (כל אחד בזמנו? באמת מלשון הגמרא נראה יותר שהבשמים הוא בזמן שתיית היין. ויש עוד לעיין בדברים).

 

ויש אומרים אף המניח כליו [בגדיו] תחת מראשותיו- מהו 'תחת מראשותיו'? ומהו  ה'בגד'? התכלית של אדם בחייו נרמזת בדברים ששם תחת ראשו בשנתו, שהרי הלילה הוא זמן לחלומות, לעריגה אל התכלית (וכן אצל יעקב אבינו אמרו האבנים 'עלי יניח צדיק את ראשו'). הבגד- בוגד (החצנה ושקר, זיוף של הפנימיות. אמנם באופן טהור הבגד משקף את הפנימיות, כמו בבגדי כהונה). מי ששם את הבגדים שלו בראשו (תחת מראשותיו, בסיס למחשבותיו), כלומר את החיצוניות של החיים (פרנסה, מעמד) הוא שם בראש סדרי העדיפויות, אוי ואבוי (אגב יש לציין שהיום כבר נחקר ונמצא שחפצים או פתקים כתובים שאדם מחזיק קרוב לגופו, משפיעים על המחשבות ועל התת מודע).

היפך מזה- יש אומרים אף הטובל אצבעו במלח ואוכל [אחר האכילה, כדברי הגמרא "אחר כל אכילתך אכול מלח" (ברכות מ ע"א)]. תכונת המלח היא לשמר   מאכלים. אחר האכילה שבה השביע נפשו במאכלים רבים, יעזוב את ענין הטעמים הטעימים וישוב אל המחשבה של איך לשמר את מה שאכל ואיך להועיל לעצמו, וזה ע"י אכילת מלח שאין טעמה טוב במיוחד אך אוכלה בשביל התועלת שבה (הרב קוק בעין איה (ברכות פרק ו, כז) מבאר באופן קצת שונה, שבאכילת מלח הרי הוא חוזר אל המאכל הבלתי מורכב, שהוא טהור, הוא עצם הטבע, מעשה ידי ה' ולא ידי אדם). תכונה זו של אכילת 'המועיל ולא הערב' (כדברי הרמב"ם דעות ד) ודאי תועלת גדולה יש בה לרוח החכמה שתתיישב בליבו.

עומק נוסף: מלח הוא ממים תחתונים (שהובדלו ממים העליונים ביום השני) הבוכים רצוננו להיות לפני המלך. מה קבלו? שיעלו על המזבח שנאמר "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג. מוזכר ברש"י שם, ועיין רבינו בחיי שם שמביא את המדרש בהרחבה). אדם המעלה על שולחנו מלח בסוף אכילתו, מראה שהוא שייך לרצון של המים התחתונים להיות קרובים לה'. הוא מראה שהרצון והצמאון לדבר (לקרבת ה') הם העיקר (והם אפילו תכלית האכילה הגשמית) ולא רק השגת הישגים. ועוד, עצם הרצון הוא עושה פרות (שהרי זכו לעלות למזבח). שאור ודבש הם אמנם משובחים ומתוקים, אך אינם קרבים למזבח. אף שאדם אוכל בסעודתו  מכל מעדני עולם, אם אחר אכילתו חותם במלח, עם הרצון של קרבת ה' ולזכות ל"באור פני מלך חיים" (משלי טז, טו), זה מעיד על מה תכלית 'אכילתו' ומזונו (אכילה היא המזון של האדם, גם המזון הנפשי ורוחני) ממה האדם חי.


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע