הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַתָּא הָכָא, לְשָנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְרָאֵל. הָשַתָּא עַבְדֵי, לְשָנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

ישנם כמה שאלות בקטע זה שלא מצאתי להם עד עכשיו תשובות ברורות.
א. מדוע אומרים בכלל קטע זה לפני ההגדה, צריכים להתחיל מיד במה נשתנה?
ב. מדוע קטע זה נאמר בארמית, מאי שנא מכל ההגדה שנאמר בלשון הקודש?
ג. אנו יושבים בבית מסביב לשולחן, ומזמינים עניים שלא שומעים אותנו ואומרים "כל דכפין ייתי ויכול". אנו יושבים בגלות כשאין קרבן פסח ואומרים "כל דצריך ייתי ויפסח"?
ד. מדוע מסיימם "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא הכא, לשנה הבאה בני חורין". מקומו בסוף עריכת הסדר כמו שאומרים שם "לשנה הבאה בירושלים".

ונראה לבאר הסבר חדש ואמיתי.
הקטע הזה לא שייך לליל הסדר, אלא הוא מתאר לנו את ערב פסח בזמן בית המקדש.
בא ונתאר מה קרא בירושלים בערב פסח. אלפי יהודים הגיעו לירושלים, לפני חצות ביערו את החמץ. הגיע חצות התחילו ההכנות ללילה. דבר ראשון ההכנות היו בשני הדברים החשובים ביותר א. אפית מצה, ב. קרבן פסח. (גם מרור הכינו, אבל הכנתו לא לקחה יותר משתי דקות, לקנות את העשב המר).

הנשים אחראיות על אפית המצות, והגברים על קרבן פסח. בעל הבית מזהיר את הנשים "לא לשכוח אסור להשהות את העיסה כדי שלא תחמיץ, לאפות מיד, אם שהה קצת ונהיו סדקים מיד לשרוף" וכו'. אנו אופים כעת "לחם עוני", לא לשכוח, "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים".

אחר כך הבעל הבית העשיר והאמיד היה קורא לכל השכנים שבסביבתו "כל דכפין ייתי ויכול", יש לי ב"ה הרבה מצות, מי שאין לו יכול להצטרף לארוחה הערב, (או לקחת הביתה לאכול עם חבורתו). והיה ממשיך וקורא: אני הולך עכשיו להקריב את קרבן פסח "כל דצריך ייתי ויפסח", מי שרוצה יכול להמנות על הקרבן שלי.

אחרי החורבן, משום הגעגועים לבית המקדש, אמרו את הנוסח הזה לפני ההגדה כדי לזכור את האוירה שהיתה בירושים בזמן שבית המקדש היה קיים. ומיד הוסיפו בתפילה: "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא הכא, לשנה הבאה בני חורין". ויהי רצון שנזכה לכך במהרה.