'ת"ר: מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע, א"ל: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות. בא לפני רבן גמליאל, א"ל: תפלת ערבית רשות או חובה? א"ל חובה. א"ל: והלא ר' יהושע אמר לי רשות? א"ל: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין, עמד השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה? א"ל רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה ר' יהושע: לאו. א"ל: והלא משמך אמרו לי רשות! אמר ליה: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך. עמד רבי יהושע על רגליו, ואמר: אלמלא אני חי והוא מת, יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי, היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו, עד שרננו כל העם, ואמרו לחוצפית התורגמן: עמוד! ועמד. אמרי: עד כמה נצעריה וניזיל' וכו' (ברכות כז,ב). 'בעלי תריסין - חכמים המנצחים זה את זה בהלכה' (רש"י). 'בעלי תריסין – תלמידי חכמים המגינים על הדור' (תוס' ר"י החסיד). נראה שאמנם אלו שתי דעות אבל בעצם יש קשר בניהם. שהת"ח שנלחמים מלחמתה של תורה נקראים 'בעלי תריסין', שתריס הוא מגן. ולא נקראים בעלי חרבות או חצים וכדו', כיון שבויכוח להלכה אינם באים לילחם זה עם זה, אלא להוציא את האמת לאור. לכן זהו כמגן, שבויכוח לניצחון בהלכה כל אחד מגן על דעתו, כאילו יש בידו מגן, וכך מבררים ע"י קושיות אחד לשני, ובתשובות הוא מגן על סברתו-הלכתו. עד שמישהו לא מצליח יותר להגן על שיטתו, שאז הדעה הזו נדחית. שכך ראוי ללמוד תורה באמת. לכן גם ר"י מתבטא בצורה של: 'אלמלא אני חי והוא מת, יכול החי להכחיש את המת. ועכשיו שאני חי והוא חי, היאך יכול החי להכחיש את החי?' שמה בא לומר בזה? אלא מדגיש בדבריו שאינו יכול להכחישו, ולכן אינו יכול להגן על עצמו מזה. שזה גם מדגיש את העניין של תריס הגנה, שכך ראו את המעמד ההוא, איך צריכה להיות מלחמתה של תורה. אולם נראה יותר מזה, שמתבטא בצורה של מת וחי, כדי לומר שהיותם בעלי תריסין קשור גם להגנה לחיים של האנשים בעולם. כך שנראה שבעצם היות הת"ח דנים זה עם זה בהלכה בצורה ישרה, של הוכחת ההלכה בדרך של כבוד (כתריס, ולא חרב. שלא מבזה דעה של אחר, כמו שלצערנו ישנם לא מעט רבנים כיום שמבטלים דעה של האחר מבלי לדעת אותה כראוי, בשל שהת"ח האחר אינו הולך כשיטתו...) בזה בא הגנה לכלל העולם. כיון שהעולם עומד על התורה (אבות א,ב), וכל רגע העולם מתקיים ע"י התורה, שמקבל את חיותו מהתורה ('והא"ר אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי"' [פסחים סח,ב]). לכן ע"י שהתורה מתגלה בעולם בצורה של מגן, זה מביא גם עניין של הגנה לעולם. כך הת"ח הם המגינים על הדור, לא רק ע"י תפילותיהם וזכויותיהם. אלא עצם לימודם שמנצחים זה את זה בהלכה בצורה של מגן, זה מביא מגן לעולם, ובכך מגינים על הדור. עוד נראה שע"י שמנצחים זה את זה בהלכה, זה בא בצורה של כבוד הדדי לצורך בירור האמת, ולכן: 'מאי "את אויבים בשער"? אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה. ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר (במדבר כא, יד) "את והב בסופה" אל תקרי בסופה אלא בסופה' (קידושין ל,ב). שאע"פ שנלחמים בכל כוחם על דעתם, בכ"ז בסוף מתגלה האהבה, שמתגלה שהכל היה לשם שמים, למען בירור האמת, ולא בא ח"ו לדרוך על האחר בשביל כבודו. כך שכל הויכוח שנעשה בו עניין כמו אויבים, בסופו מתהפך לאהבה גדולה. לכן גם בסיפור כאן אחרי שר"ג העניש את ר"י, בסוף כבר לא יכלו יותר לשתוק ודרשו את כבודו של ר"י. שבזה מתגלה אהבתם אליו. כך נראה שהקב"ה קשור לתורה, ולכן כאשר מתהפך בתורה מעניין כאויבים, לעניין של אוהבים. כך גם ה' מגלה אותו זמן על אותו הדור, שאע"פ שחטאו ונעשו חלילה כעין אויבים, בכ"ז מתגלה מידת רחמים, וה' מגלה את אהבתו אותנו, ומרחם עלינו. ע"י כך נעשים הת"ח שנלחמים מלחמתה של תורה, להיות המגינים של הדור. אולי גם תריס הוא מגן, שכיון שנלחמים במלחמתה של תורה, והתורה היא אש, לכן: 'אמר רבה בר בר חנה: למה נמשלו דברי תורה כאש, שנאמר (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה'"? לומר לך: מה אש אינו דולק יחידי, אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי' (תענית ז,א). 'א"ר אבהו אמר ר"א: ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהן, ק"ו מסלמנדרא. ומה סלמנדרא שתולדת אש היא, הסך מדמה אין אור שולטת בו, ת"ח שכל גופן אש, דכתיב (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה'" על אחת כמה וכמה' [חגיגיה כז,א]). כך נראה שאינם ניזוקין מהאש, בשל היותם כאש בלימוד התורה יחד, וכך מביאים לעולם הגנה מהפורענות, כעין מהגיהנום.