"וְדַע שֶׁמִּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת אֵלּוּ הַנִּגּוּנִים, דְּהַיְנוּ לְלַקֵּט הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּהַפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל... הוּא נִקְרָא שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁלָח מִכָּל הַצִּבּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּץ כָּל נְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד... עַל יְדֵי זֶה, יִהְיוּ כָּל הַנְּקֻדּוֹת תְּאֵבִים אֵלָיו, וְיִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ. וּמִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת נִגּוּנִים הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּכוֹל לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, אֲפִילּוּ אֶת הַקַּלִּים וְהָרְשָׁעִים, כִּי מִשְׁתַּדֵּל לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּכֻלָּם נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים, זֶה הַצַּדִּיק שֶׁאוֹחֵז בְּמַדְרֵגָה זֹאת... כִּי הוּא יָכוֹל לְקַבֵּץ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְדַע שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר רוֹעֶה, וְהוּא בְּחִינוֹת משֶׁה, שֶׁהוּא רְעָיָא מְהֵימָנָא (רועה נאמן)".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, רפב) 

לעמוד מול אדם מלא פגמים וחסרונות ולראות את הטוב שבו, אינה יכולת הנתונה לכל אחד. שליח הציבור, שהוא הצדיק בתורה הנ"ל, הוא אותו אחד המסוגל להכיל בקרבו את כל הנשמות של כנסת ישראל. הצדיק אינו יכול לברור ולומר זה ראוי וזה אינו ראוי, איתו אני מסוגל לדבר ואיתו אינני מסוגל. הצדיק צריך להיות "שְׁלִיחַ צִבּוּר" - שליח של כל הציבור.

הצדיק נפגש עם העולם, מקיים איתו דיאלוג, ראשו בשמים, אולם רגליו מדשדשות בבוץ החומרי של המציאות שבתוכה נמצאים חסידיו, ומכח זה יש בכוחו לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים. לצדיק, לפי רבי נחמן, יש את היכולת להכיל ולתת מקום בקרבו לכולם ולמצוא את נקודת הזכות שבכל אחד ולעשות מכל הנקודות הללו - ניגונים.

ניגונים אלו הם מכלול התווים שהתפזרו בנשמותיהם של כלל ישראל והוסתרו בקרבם. מדובר בניצוצות שנתפרדו מן השפע האלוקי, והצדיק ע"י כך שמלמד זכות על כל אחד ושמצליח להכיל בקרבו גם את הפחותים ואת הרשעים, ולשמוע את הצליל של כל אחד בתוך ההרמוניה השלמה - בכך הוא מצליח לקבץ ולאסוף את שברי המנגינה, את התווים האבודים ולעשות מכולם ניגון.

על ידי כך, מוסיף רבי נחמן: "יִהְיוּ כָּל הַנְּקֻדּוֹת תְּאֵבִים אֵלָיו" - כשאדם רשע ניצב בפני הצדיק המתבונן בו בעיניים אוהבות ושמצליח למצוא בו את נקודות הזכות, הרי שנקודות אלו תאבות אליו, ולפתע מצליח הרשע לדלות מקרבו את אותן הנקודות הטובות.

גדולתו של מנהיג היא ביכולתו להיות קשוב לצרכי עמו, לוותר על הניגון שלו לטובת הניגון של העם. יכולת זו מושתתת על ענווה פנימית וביטול עצמי של המנהיג כלפי עמו, שלולא כן אין מקום בקרבו להכיל את כולם.

לדוגמא למנהיג שכזה, מזכיר רבי נחמן את משה רבינו, הרועה הנאמן והעניו מכל אדם, שביטל את עצמו עבור עם ישראל.

הרב איתמר אלדר, מתוך האתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home