chiddush logo

הלכה יומית

הלכות תשובה לפי הרב עובדיה יוסף: (מאתר הלכה יומית)
בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי את עיקרי מצות התשובה.
במשנה במסכת יומא (דף פה:), דרש רבי אלעזר בן עזריה: נאמר בתורה (ויקרא טז) על יום הכפורים, כי ביום  הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם "לפני ה'" תטהרו. עבירות שבין אדם למקום (לה') יום הכפורים מכפר (אם עשה תשובה), עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה (כלומר יפייס) את חבירו. ולכן אם הקניט את חבירו, או פגע בו בכל דרך שהיא, חייב לפייסו שימחל לו על מה שנעשה. 
וכן שנינו במסכת בבא קמא (צב.), אודות מי שהזיק את חבירו , אף על פי שהוא נותן לו (כלומר משלם לו על הנזק שגרם), אין נמחל לו עד שיבקש ממנו (מחילה), שנאמר (לענין אבימלך שלקח את שרה מאברהם אבינו, ואמר לו ה') "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה", ואילו לא היה אברהם מוחל לו, לא היה עונו נמחל. והיינו שמלבד מה שצריך לחזור בתשובה לפני ה' על אותו עון שהזיק את חבירו,  צריך גם לפייס את חבירו שימחל לו. 
וכשמבקש מחילה מחבירו, אין ראוי לחבירו להכביד עליו ולסרב למחול לו. ומניין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי?, שנאמר "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך". 
וכן פסק רבינו הרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה) וזו לשונו: אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרים אלא על עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שלשה בני אדם מריעיו (מידידיו) ומבקשין ממנו שימחל. לא נתרצה להם, מביא לו שניה ושלישית (כלומר בא לפניו עם עוד שלשה מריעיו ושוב עוד שלשה מריעיו), לא רצה (למחול), מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא. (שהיה לו לרחם על חבירו ששב בתשובה ולמחול לו.) ואם היה רבו (כלומר שחטא כלפי רבו), הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחל לו. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' תרו). 
אסור לאדם להיות אכזרי ולא להתפייס, אלא יהיה נח לרצות (למחול) וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל לו בלב שלם ובנפש חפיצה, וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים אינם כו, אלא ועברתן שמרה נצח. (ששומרים טינה לעולם למי שפגע בהם). 
החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש ממנו מחילה, מביא עשרה בני אדם סמוך לקברו, ואומר חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני (כלומר יאמר את שם חבירו הנפטר) זה שחטאתי לו. וכתב הרמב"ם, שצריך שיפרט באיזה דבר חטא כנגד חבירו, וכן פסק בספר אליה רבא ובמשנה ברורה. ואם הוא בעיר אחרת די שיבקש מחילה מן הנפטר בפני עשרה. ואם יש לו מי מידידיו שמתגורר במקום מנוחתו של הנפטר, יעשהו שליח שיבקש בשמו מחילה מן הנפטר בפני עשרה שיעמדו סמוך לקברו של הנפטר.
הלכות תשובה לפי הרב עובדיה יוסף: (מאתר הלכה יומית)

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, ועל כן חובה קדושה על כל אדם מישראל, איש ואשה, לפשפש במעשיו כפי כוחו בימים אלו, ולשוב בתשובה לפני ה'. וכאשר נבא לדין לפניו יתברך ביום ראש השנה, יתמלא עלינו ברחמיו, ויחדש עלינו שנה טובה. ולא ראוי לאדם בן דעת לאחר את התשובה ולדחותה, וכמו שכתב בספר מסילת ישרים, כי לא ימצא איחור התשובה אלא בעמי הארץ. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בשם רבינו האר"י ז"ל, שראוי לכוין היטב בימים אלו בברכת השיבינו שבתפילת שמונה עשרה, ולהתפלל על אלה שנטו מתורת ה', וביחוד אם הם קרוביו, כי ימים אלו הם עת רצון ומסוגלים לכך, כי ימינו של ה' יתברך פשוטה לקבל שבים.

כתב הרמב"ם (בתחילת הלכות תשובה), כל מצות שבתורה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות (כלומר להתודות בפיו ולאמר חטאתי לפניך ה' וכיוצא בזה) לפני ה' ברוך הוא. שנאמר (במדבר פרק ה'), איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וכו', "והתודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. כלומר וידוי בדיבור בפיו ממש. ומכאן שוידוי זה הוא מצות עשה מן התורה. כיצד מתודין?, אומר, אנא ה', חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי (התחרטתי) ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. (כלומר שמקבל על עצמו שלא לחזור שוב על חטאו). וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח.

וכן היו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו החוטאים מביאים קרבן חטאת או אשם לכפר על חטאתם, היו מתודין על חטאתם. שכל מי שאינו עושה תשובה, לא מתכפרין לו עוונותיו אפילו יקריב אלף קרבנות לשם ה'. והוידוי הוא מעיקרי (מתנאי) התשובה, נמצא  מי שלא התודה על עוונו, לא קיים מצוות התשובה.

ובזמנינו שחרב בית המקדש, ואין לנו מזבח להקריב עליו קרבנות, אין לנו אלא תשובה בלבד, וכל מי שעשה תשובה שלימה, אין מזכירין לו (ביום שיתן דין וחשבון על מעשיו) שום דבר מעוונותיו.

עוד תנאי יש במצות התשובה, שיקבל על עצמו השב בתשובה שלא יחזור עוד לחטאו, שאם עבר על מצות לא תעשה, כגון אדם שהיה מחלל שבת, או שהיה אוכל ממאכלים הצריכים בדיקה מן התולעים, או אשה שלא היתה נזהרת בלבושה שיהיה צנוע וכיוצא באלו, צריך שיקבלו על עצמם בכל לב שלא יחזרו עוד על מעשיהם הרעים. וכן אם ביטל מצות עשה, כגון אדם שלא היה עושה קידוש ביום השבת, או שלא היה מכבד את אביו ואת אמו וכיוצא באלו, צריך שיקבל על עצמו להזהר מכאן ולהבא במצוות אלו שלא לבטלן. אבל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

גם צריך שיתחרט האדם על חטאיו, בידעו כמה הגדיל לעשות רעה בחטאו, והכעיס את בוראו המטיב לו. אבל אם לא התחרט על מעשיו, אפילו אם עזב את החטא ואינו שב לרשעו, ואפילו התודה על עוונו, לא קיים מצות התשובה, ולא נסלח עוונו.

נמצינו למדים שיש שלשה עיקרים במצות התשובה, שיתודה השב על חטאו בפיו. ושיקבל על עצמו שלא לחזור על חטאיו עוד. ושיתחרט על חטאו בלבו. וכל העושה כן, קיים מצות התשובה, והרי הוא אהוב לפני בוראו, ועליו אמר רבי עקיבא (ביומא פה:), אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם?, אביכם שבשמים, שנאמר "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

הלכות תשובה פרק י

י,א  אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה, כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא; ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן, כדי שאינצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא.

י,ב  אין ראוי לעבוד את ה', על דרך זו:  שהעובד על דרך זו, הוא עובד מיראה; ואינה מעלת הנביאים, ולא מעלת החכמים.  ואין עובד את ה' על דרך זו, אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

י,ג  [ב] העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה--לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה:  אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת; וסוף הטובה לבוא בכלל.

י,ד  ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאוד, ואין כל חכם זוכה לה.  והיא מעלת אברהם אבינו, שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה.  והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבנו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו,ה).  ובזמן שיאהב את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה.

י,ה  [ג] וכיצד היא האהבה הראויה:  הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה רבה, עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד--כאלו חולי האהבה, שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשוכבו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה.  יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, ושוגים בה תמיד, כמו שציוונו, "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו,ה; דברים י,יב; דברים ל,ו).  והוא ששלמה אומר דרך משל, "כי חולת אהבה, אני" (שיר השירים ב,ה); וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה.

י,ו  [ד] אמרו חכמים הראשונים, שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאיקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא; תלמוד לומר, "לאהבה את ה'" (דברים יא,יג; ועוד)--כל שאתם עושים, לא תעשו אלא מאהבה.

י,ז  ועוד אמרו חכמים, "במצוותיו, חפץ מאוד" (תהילים קיב,א)--"במצוותיו", ולא בשכר מצוותיו.  וכן היו גדולי החכמים מצווים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם בייחוד, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל טובה; אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל כלום--אלא מפני שהוא הרב, ראוי לשמשו:  כלומר, עבדו מאהבה.

י,ח  [ה] כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עדיו פורענות--הרי זה עוסק בה שלא לשמה.  וכל העוסק בה לא ליראה, ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה--הרי זה עוסק בה לשמה.  ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה--שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.

י,ט  לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט מעט; ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה.

י,י  [ו] דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו,ה; דברים י,יב; דברים ל,ו):  אלא בדעה שיידעהו.  ועל פי הדעה--על פי האהבה--אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה.

י,יא  לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה.
 

בריך רחמנא דסייען.  נגמר ספר ראשון, בעזרת שדיי.  ומניין פרקים של ספר זה, שישה וארבעים פרקים:  הלכות יסודי התורה, עשרה פרקים; הלכות דעות, שבעה פרקים; הלכות תלמוד תורה, שבעה פרקים; הלכות עבודה זרה, שנים עשר פרקים; הלכות תשובה, עשרה פרקים.

הלכות תשובה פרק ט

ט,א  מאחר שנודע שמתן שכרן של מצוות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה--היא חיי העולם הבא, שנאמר "למען ייטב לך, והארכת ימים" (דברים כב,ז); והנקמה שנוקמין מן הרשעים שעזבו אורחות הצדק הכתובות בתורה--היא הכרת, שנאמר "היכרת תיכרת הנפש ההיא, עוונה בה" (במדבר טו,לא).

ט,ב  מה הוא זה שכתוב בכל התורה כולה, אם תשמעו יגיע לכם, ואם לא תשמעו יקרא אתכם, וכל אותן הדברים בעולם הזה--כגון שובע ורעב, ומלחמה ושלום, ומלכות ושפלות, וישיבת הארץ וגלות, והצלחת מעשה והפסדו, ושאר כל דברי הברית.

ט,ג  כל אותן הדברים אמת היו, ויהיו, ובזמן שאנו עושין כל מצוות התורה, יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן; ובזמן שאנו עוברין עליהן, תקרא אותנו הרעות הכתובות.  ואף על פי כן אין אותן הטובות, הן סוף מתן שכרן של מצוות; ולא אותן הרעות, הן סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצוות.  אלא כך הוא היסע הדברים.

ט,ד  הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו, עץ חיים, וכל העושה כל הכתוב בה, ויודעו דעה גמורה נכונה--זוכה בה לחיי העולם הבא; ולפי גודל מעשיו וגודל חכמתו, הוא זוכה.  והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש, ונהגה בחכמתה תמיד--שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן.  וישפיע לנו כל הטובות המחזקים את ידינו לעשות את התורה, כגון שובע ושלום ורבות כסף וזהב--כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה, ולעשות המצוה, כדי שנזכה לחיי העולם הבא.  וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה, "וצדקה, תהיה לנו . . ." (דברים ו,כה).

ט,ה  וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעתנו ונעסוק בהבלי הזמן, כעניין שנאמר "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב,טו)--שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה, שהן חיזקו ידיהם לבעוט, ומביא עליהן כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא, כדי שיאבדו ברשעם.  הוא שכתוב בתורה, "ועבדת את אויבך, אשר ישלחנו ה' בך" (דברים כח,מח), "תחת, אשר לא עבדת את ה'" (דברים כח,מז).

ט,ו  נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות, על דרך זו:  כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה, ושמרתם דרכו--משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות, עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה, כדי שתזכו לחיי העולם הבא, וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך.  ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאין לחיי העולם הבא:  שאם לא יקנה הנה חכמה ומעשים טובים--אין לו במה יזכה, שנאמר "כי אין מעשה וחשבון, ודעת וחכמה, בשאול . . ." (קוהלת ט,י).

ט,ז  ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ומשקה וזנות ודומה להם--מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות, עד שייכלו ימיכם בבהלה ופחד, ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצוות, כדי שתאבדו מחיי העולם הבא.  ונמצא שאיבדתם שני עולמות:  שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון, אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצוה שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

ט,ח  [ב] ומפני זה התאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם ימות המלך המשיח, כדי שינוחו ממלכות הרשעה שאינה מנחת להן לישראל לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן, וימצאו להן מרגוע וירבו בחכמה, כדי שיזכו לחיי העולם הבא.

ט,ט  לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת--שנאמר "כי מלאה הארץ, דעה את ה'" (ישעיהו יא,ט), ונאמר "ולא ילמדו עוד, איש את ריעהו ואיש את אחיו" (ירמיהו לא,לג), ונאמר "והסירותי את לב האבן, מבשרכם" (יחזקאל לו,כו).  מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דויד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב ממשה רבנו; ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגויים לשומעו, שנאמר "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים" (ישעיהו ב,ב).

ט,י  וסוף השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק ולא גירעון, הוא חיי העולם הבא; אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל.  וכבר אמרו חכמים הראשונים, אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכייות בלבד.